פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרק ראשון: "הרפתקאותיו של אג"

      קשה להיות בן 13, בעיקר אם מנסים להרוג אותך. פרק ראשון מתוך הספר "הרפתקאותיו של אג"

      הרפתקאותיו של אג, כרך ראשון: תופת וקרן אור
      מאת: ג'ף רודקי
      מאנגלית: טל ארצי
      296 עמ'
      הוצאת כתר


      קשה להיות בן 13, בעיקר אם מנסים להרוג אותך.

      לא שהחיים של א?ג היו אי פעם קלים. הוא גדל באי השורץ פיראטים "תופת", אחיו ואחותו שונאים אותו, אביו מצטרף אליהם בשמחה, ואמו מתה בלידתו. הח?ברה היחידה שלו היא הספרים שמספק לו מורה פרטי דוחה במיוחד.

      אבל יום אחד, כשאבא של אג ממהר פתאום להשיט את כולם לאי הסמוך "קרן אור", ואז נעלם יחד עם האח והאחות בתאונה מסתורית, חייו של אג משתנים מן הקצה אל הקצה. הוא הופך לאורח של משפחת פמברוק העשירה, הוא פוגש את בת המשפחה המדהימה, מיליסנט, והחיים נראים מושלמים.

      עד שמישהו מנסה לדחוף אותו מצוק גבוה.

      פרק 1

      תופת

      אף אחד לא גר בתו?פ?ת, רק אנחנו והפיראטים. ולא קשה להבין למה. דבר ראשון, מזג האוויר בתו?פ?ת זוועתי: אחד-עשר חודשים בשנה החום והלחות איומים ולא נושבת רוח בכלל, ובימים גרועים במיוחד האוויר מחניק כמו שמיכה רטובה וחמה שעוטפת אותך מכל עבר.

      והחודש הנוסף הוא ספטמבר, ובספטמבר יש הוריקנים.
      חוץ מזה, בתו?פ?ת יש הר געש. הוא לא התפרץ כבר יובלות, אבל הוא פולט עשן ומרעיד את האדמה, והוא הפחיד והבריח את כל מי שהיה מצליח אולי להתעלם ממזג האוויר ומהפיראטים. הסיבה היחידה שההר לא הפחיד אותי, אם כי הרבה דברים כן מפחידים אותי, היא שנולדתי וגדלתי במורדותיו ולא הכרתי שום דבר אחר.

      וזה נכון גם בקשר לפיראטים. יש שני סוגי פיראטים בתו?פ?ת: הרגילים, אלה ששורצים כל היום בעיר הנמל כ?לו?ם-תחתית ומשתכרים ויוצאים לקרבות סכינים, אלא אם כן הם פושטים על ספינות הזהב של ק?רט?ג'; והפיראטים הגמורים, המחוסלים, אלה שאיבדו יותר מדי גפיים ועיניים ואיברים אחרים וכבר לא מסוגלים להשיט ספינות אבל עדיין לא מתו סופית. חלקם החליטו לגור בכלו?ם ועבדו תמורת כמה גרושים במסבאות ובחנויות הנשק, אבל רובם קרטעו במעלה ההר ועבדו אצל אבא שלי בפרדס הכ?יעו?רינו?ת.

      אין לי מושג כמה אבא שילם להם – סביר להניח שלא יותר מדי, כי לא היה לנו יותר מדי. אבל הוא שילם מספיק, כנראה, כי אף אחד מהם לא ארגן מרד ולא ניסה לשחוט את כולנו בלילה.

      הם ישנו במגורים שלהם במורד ההר ובדרך כלל נשארו בפרדס ולא התקרבו אלינו, מלבד ק?ווינ?ט, פיראט הבית, שבישל לנו וגם עשה עבודות תפירה פה ושם. אבא היה עסוק עד מעל הראש בניהול הפרדס והשאיר את עבודות הבית לילדים – "הילדים" זאת אומרת אני, אחותי ו?נו?ס ואחי א?דו?ניס. אני הייתי הצעיר במשפחה וקשה להגיד שזה מצא חן בעיני. א?דו?ניס החטיף לי מכות בכל הזדמנות, ואמנם החזרתי לו כמיטב יכולתי, אבל הוא היה גדול ממני בשלוש שנים ולרוב זה נגמר רע מבחינתי – בעיקר מאז מלאו לו חמש-עשרה והוא זינק לגובה של יותר ממטר ושמונים והכתפיים שלו נעשו רחבות כמעט כמו של אבא.

      למזלי הרב, ככל שא?דו?ניס גדל הוא נעשה מגושם יותר ובסופו של דבר למדתי להתחמק מהמכות. הייתי רץ לפרדס ומטפס על עץ כ?יעו?רינו?ת עד הענפים הגבוהים והדקים שלא היו עומדים בכובד משקלו. א?דו?ניס ידע שאבא יהרוג אותו אם הוא יפגע באחד העצים האלה, והוא רק היה נועץ בי מבטים רצחניים מתחת לגבותיו השחורות והעבותות, מנופף אלי באגרופו ושואג שלא אכפת לו לחכות לי אפילו עד מחר. ואז היה נמאס לו והוא היה מסתלק.

      גם ו?נו?ס אהבה להרביץ לי, אבל זה נגמר אחרי שגדלתי קצת ולראשונה ניצחתי אותה במכות. מאז היא שמרה ממני מרחק, ורק הייתה אומרת לי כל הזמן שאני טיפש, ושאבא רצה למכור אותי אבל לא מצא שום קונה, ושיום אחד היא תתחתן עם נסיך רו?ב?יאני שיצווה לטחון אותי ולתת אותי מאכל לסוסים.
      "הם יטרפו אותך, א?גב??רט, ולא ישאירו ממך אפילו עצמות," היא הייתה אומרת ומסתכלת עלי בבוז ממרומי אפה הארוך והמחודד.

      בשלב מסוים גיליתי שסוסים לא אוכלים בשר אבל לא טרחתי להגיד את זה לו?נו?ס. גם לא טרחתי להגיד לה שנסיך רו?ביאני לעולם לא יתחתן עם פשוטת עם, ובטח לא יצא מהיבשת לחפש אישה ולא יפליג אלפי מיילים על פני הלו?ע? הגדול עד לאי קטן ומיוזע, שורץ פיראטים, וחסר חשיבות כל כך עד שאפילו לא הופיע במפת ארץ לא-נודעת באטלס של העולם.

      לא היה שום טעם להגיד דברים כאלה לו?נו?ס, כי היא נהגה להתעלם מעובדות שלא מצאו חן בעיניה, וכשלא הצליחה להתעלם ממשהו היא הייתה צורחת עליו. ובכל פעם שו?נו?ס צרחה א?דו?ניס היה מגיע בריצה – לא כי דאג לה, אלא כי הצרחות סיפקו לו תירוץ טוב – ואני הייתי חוטף מכות, אלא אם כן הספקתי להגיע לאחד העצים.

      וכשהספקתי להגיע לאיזה עץ, הוא היה נעמד מתחתיו ומנופף שוב באגרופו וצורח תמיד אותו איום: "אם עוד פם תדבר ככה אל גיברת, אני יגיד לפיראטים לעקור לך ת'לשון!"
      ו?נו?ס ממש לא הייתה גברת, רק בעיני עצמה – היא הייתה תוקעת גרעפסים בזמן האוכל ומחטטת באף ליד השולחן – ובכל מקרה, זה היה איום סרק. הפיראטים של החוץ לא סבלו את א?דו?ניס, ואם הוא היה פוקד עליהם לעקור לי את הלשון הם היו בועטים לו ברגל, לפחות אלה מהם שעוד נשארו להם רגליים.

      אבל גם א?דו?ניס לא ממש התעניין בעובדות. או בלימודים באופן כללי. אני אפילו לא בטוח שמר סאץ' הצליח ללמד אותו לקרוא כמו שצריך.

      מר סאץ' היה המורה הראשון שלנו, והיחיד שהיה מוצלח – סביר להניח שבגלל זה הוא לא החזיק מעמד. זה היה לפני שנים – הייתי רק בן שבע כשהוא הופיע אצלנו, זאת אומרת שו?נו?ס הייתה בת תשע וא?דו?ניס בן עשר. אני מתאר לעצמי שבשלב ההוא אבא כבר הבין שלא נלמד קרוא וכתוב בכוחות עצמנו – בעיקר כי הספר היחיד בבית היה עותק מרופט של "עקרונות בגידול הדרים" – לכן הוא שלח מודעה עם הקברניט של ספינת המשא שהובילה את יבול הכיעורינות לאיי הדגים.

      כשהספינה חזרה כעבור שישה חודשים היה על סיפונה מר סאץ' – גבר כחוש ומודאג למראה, ששלף כל שתי דקות ממחטה מהכיס ומחה את אדי הזיעה שהצטברו על משקפיו. מהרגע הראשון היה ברור שזה שידוך רע מאוד. מר סאץ' כמעט עשה במכנסיים מרוב פחד מהפיראטים ומהר הגעש, ובלילה הראשון שלו אצלנו שמעתי אותו מדבר עם אבא במרפסת, ומתלונן בקולו הצווחני שפיתו אותו לבוא לתו?פ?ת בתואנות שווא.
      אבא נחר בבוז. "זיבולי שכל! אין לי בכלל."

      "מה אין לך?"

      "נו, מה שאמרת. תאונות שווא."

      "התכוונתי לומר... שבמודעה שלך נטען מפורשות שהמשרה המוצעת היא באי קרן אור."

      "מה פיתום."

      "אדוני, ברשותך..." לא ראיתי אותם כי האזנתי להם מתוך הבית, מתחת לחלון של הסלון, אבל שמעתי רשרוש נייר כשמר סאץ' יישר כנראה את המודעה של אבא. "הנה, בבקשה, בשורה השלישית כתוב 'קרן אור'."

      "מה פיתום. תקרא. רשום 'בסביבות קרן אור'."

      "לא, זה... המילה הזאת? כתוב כאן 'בסביבות'?"

      "ברור, מה חשבת?"

      "למען האמת לא הבנתי אותה."

      "אז עכשיו 'תה מבין. רשום 'בסביבות'."

      "הכתיב שגוי לחלוטין!"

      "קווינט קרא את זה יפה מאוד."

      "מי זה קווינט?"

      "פיראט הבית. זה שבמטבח. ההוא בלי הרגליים. חכם, הקווינט הזה. יודע גם לקרוא וגם לכתוב."

      "שמע, אדוני... גם אם נתעלם לרגע מסוגיית הכתיב, האי הזה ממש לא 'בסביבות קרן אור'!"

      "מה ז'תומרת? 'תה יורד לכלו?ם. עולה על סירה. מזרח, דרום-מזרח... עם רוח טובה 'תה שם תוך שלוש שעות גג. לי זה נשמע בסביבות."

      "אני אשמח מאוד לעשות את זה. בהקדם האפשרי. אני חושב שזה המינימום שתוכל לעשות למעני בנסיבות הנוכחיות."

      "מה? לקחת אותך בסירה? אנ'לא יכול. אין לי. אני חקלאי. והספינת משא כבר עזבה. היא תחזור רק בעונה הבאה... אולי אפשר לסדר שאחד הפיראטים ייקח אותך. תמורת סכום סמלי. יש'ך אקדח?"

      "מה? לא! אני איש ספר."

      "אז אני במקומך לא הייתי לוקח ת'סיכון. מי שנכנס לכלום עם כסף בכיס ובלי אקדח, אין לו הרבה סיכוי... כנראה ש'תה תקוע כאן, אה? אז מה תעשה, תלמד ת'ילדים שלי או תעבוד בקטיף? כי אין פה עבודה אחרת."

      כשמר סאץ' הבין שהוא תקוע אתנו בזמן הקרוב, הוא עשה כמיטב יכולתו ללמד אותנו. אבל המשימה הייתה קשה. אף אחד מאתנו לא ידע לקרוא ולו מילה אחת ולא לחשב בלי אצבעות, וכשפתחנו את הפה נשמענו כולנו כמו פיראטים. דווקא הדבר הזה הטריד את מר סאץ' יותר מכול: הוא היה טיפוס מנומס מאוד, והתקשה להשלים עם העובדה שלא רק שאנחנו לא יודעים לדבר במה שהוא כינה "רו?ביאנית תקנית", אלא שאנחנו בכלל לא מבינים למה צריך לדעת.

      "'תה קולט את מה שאנחנו אומרים 'ך, לא?" שאלה ו?נו?ס. "אז למי 'כפת בכלל מזכר ונקבה וגוף ראשון ושני וכל השטויות האלה."

      "גברתי הצעירה," הוא אמר – בחביבות רבה ובלי שום לעג, כי זה היה היום הראשון שלו אצלנו ו?ו?נו?ס עוד לא נשכה אותו – "איך תתחתני אי-פעם עם נסיך רו?ביאני אם לא תדעי לדבר כמו נסיכה?"

      במבט לאחור, חבל שהוא הכניס לה לראש את הרעיון שכל מה שהיא צריכה לעשות בשביל להתחתן עם נסיך זה להגיד "אתה" במקום "'תה", כי ברגע שחלחל הרעיון אל מוחה לא הייתה שום דרך לעקור אותו משם, ושנים אחר כך עוד נאלצנו להקשיב לקשקושים שלה בעניין. אבל מתברר שזה הצליח, כי ו?נו?ס, בניגוד לא?דו?ניס, דווקא כן הפסיקה לדבר כמו פיראטית.

      את שאר השיעורים היא שנאה כמעט כמו א?דו?ניס. אני לעומת זאת אהבתי אותם מאוד, לאו דווקא בגלל הלימודים עצמם, אלא כי מר סאץ' היה האדם היחיד בסביבתי שלא ציפיתי כל רגע שיפליק לי,ולכן השהות בחברתו הייתה תענוג אמיתי. השתדלתי מאוד לדבר נכון למענו, לקרוא, לחבר, לחסר ואפילו להכפיל דברים, אם כי כפל זה לא עניין פשוט.

      ו?נו?ס וא?דו?ניס קיטרו באוזני אבא בלי הפסקה, אבל אני שתקתי. למזלי הרב כל התלונות שלהם נדחו.

      "בשביל מה אנחנו צכים בכלל ללמוד ת'דברים האלה," היה א?דו?ניס מיילל. "זה אידיוטי!"

      "לא, בדיוק להפך. 'תה צריך ללמוד בגלל שאתה אידיוט."
      "אבל בשביל מה?"

      "זה יעשה לך טוב."

      "למה?"

      "ככה."

      "אבל למה?"

      "כי אימא ש'ך רצתה שתלמד!"

      ובזה תם הוויכוח. אחי ואחותי נעצו בי מבטים רצחניים וחזרו לספרי הלימוד שלהם, ובכל פעם שאבא היה בפרדס – כלומר, רוב שעות היום – הם עשו כמיטב יכולתם לאמלל את מר סאץ'. לא שהוא היה זקוק להרבה עזרה בשביל להרגיש אומלל בתו?פ?ת.

      כבר קראתי כמעט את כל הספרים שמר סאץ' הביא אתו והתחלתי ליהנות מעצם הקריאה, אבל ממש אז הוא נעלם בפתאומיות. ו?נו?ס וא?דו?ניס אמרו בסיפוק שאחד הפיראטים של החוץ רצח אותו, אבל הוא נעלם בדיוק ביום שספינת המשא הפליגה לאיי הדגים, וזה כנראה לא היה מקרי.