פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הכתובת על הקיר

      מיה לא מבינה למה החליטו למחוק את ציור דגל הגאווה של התלמידה בבית הספר בדרום. אתם לא אמורים לחנך אותנו לקבלת האחר או משהו?

      לפני כמה ימים מורה בבית ספר בדרום יזמה פעילות נפלאה לכיתה שלה (י"א), כזו שכולנו היינו רוצים לקבל בבית הספר: היא הביאה צבעים לכיתה ואמרה לתלמידים שהם יכולים לצייר על הקירות כל דבר שירצו. עד כאן הכל נשמע מצוין, אבל הבעיה התחילה כאשר אחת התלמידות ציירה על הקיר משהו שעורר סערה בכיתה, וגרם לחלק מהתלמידים להתנגדות נמרצת.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      הציור שעורר סערה (צילום: באדיבות תלמידי הכיתה)

      מה כבר אותה תלמידה יכלה לצייר שעורר התנגדות כזו, אתם שואלים? ובכן, היא לא ציירה שום דבר גזעני והיא לא כתבה קללות על קיר הכיתה. לא, היא גם לא ציירה ציור אינפנטלי עם מסרים גסים כל שהם. כל מה שהתלמידה ציירה על הקיר הוא את דגל הגאווה וסימנים של זכר ונקבה מסודרים בסוג הטרוסקסואלי, זוג הומוסקסואלי וזוג לסבי. כן, זה הכל. מסר פשוט ולא אלים, מסר של שוויון ושל קבלה, ובמקרה של אותה תלמידה שמזוהה כחברה בקהילה הגאה – מסר של ביטוי עצמי.

      פחדנות בתחפושת של "דמוקרטיה"

      אבל הסיפור לא נגמר פה. לאחר התגובות הזועמות מצד חלק מהתלמידים ואף חלק מההורים, העניין הועבר לטיפול המנהלת, שהחליטה לנקוט בפתרון "דמוקרטי" – הצבעה חשאית בה כל תלמיד מציין אם הוא בעד שהציור יישאר על הקיר או בעד שימחק ממנו. ההצבעה הסתכמה ברוב נגד השארת הציור, והציור נמחק מהקיר. הדרך בה המנהלת טיפלה במקרה היא כביכול סבלנית וראויה, כזו שפועלת בדרך דמוקרטית לכאורה. אבל דמוקרטיה אמיתית מגנה על החלש, ולא נותנת לרוב האטום לרמוס אותו ואת זכויותיו.

      הפיתרון של המנהלת הוא מכעיס במיוחד. כדמות חינוכית וכבעלת הסמכות, הייתי מצפה מהמנהלת לנצל את המקרה שקרה בבית הספר שלה עבור שיח חינוכי ופתוח בנושא סובלנות וקבלת השונה. במקום לטפל בשורש הבעיה, שהיא אטימות תלמידי הכיתה, המנהלת בחרה בדרך הקלה – ניתן לתלמידים להחליט.

      השיטה הדמוקרטית כביכול שבחרה המנהלת אולי נותנת לתלמידים להביע את עצמם ולהגיע לפיתרון ולפשרה, אבל מי אמר שאותם תלמידים מסוגלים להגיע לפיתרון הנכון בכוחות עצמם? הרי יש סיבה שנערים ונערות בגילנו הולכים לבית ספר, ולא, אני לא מדברת על תעודת בגרות. אני מדברת על חינוך והכוונה. הכוונה לקבלת השונה וחינוך להגנה על החלש. המנהלת והמורים היו צריכים להגן על התלמידה, לדבר עם חברי הכיתה ולחנך אותם לערכים הללו. אבל למרבה הצער הם בחרו להעביר מסר של אטימות ואדישות, מסר שאומר שזה בסדר לרמוס את זכות הביטוי של אדם אחר מהסיבה הפשוטה שהוא שונה ולא שייך לרוב.

      מחנכים לקבלת השונה - חוץ מהומואים ולסביות

      בנוסף לכך שתגובת המנהלת הייתה חסרת אחריות ולא נכונה מבחינה חינוכית, היא גם הייתה צבועה לחלוטין: הכיתה בה קרה המקרה עברה הכנות לקראת המסע לפולין, מסע שכולו מכוון למסר של קבלת האחר, מסר שמטרתו למנוע מאסון כזה לקרות שוב. אז נכון, ממש לא מדובר כאן בשואה שנייה, ולהשוות בין שני המקרים הוא רעיון מגוחך. אבל הצביעות שעולה מהמקרה היא ברורה: מצד אחד בית הספר מחנך לקבלת השונה ומטיף נגד גזענות ואפליה, ומצד שני הוא פועל בסתירה מוחלטת לערכים הללו, ומשתיק תלמידה שונה ובכך נותן במה ולגיטימיות לאפליה. איזה מן מסר הצביעות הזו מעבירה? זה כמו לומר לתלמידים: חשוב שתגידו את הדברים הנכונים ושתהיו "פוליטקלי קורקט", אבל ברגע האמת אתם יכולים לעשות מה שתרצו ולפעול בלי התחשבות בערכים.

      מלבד תגובת המערכת, הדבר הכואב ביותר בסיפור הוא אטימות התלמידים. תקראו לי תמימה ואופטימית, אבל קיוויתי שהיום בישראל הנאורה והליברלית, מדינה שבה חברי הקהילה הגאה מככבים בפריימטיים ומשתלבים בכל אחד מתחומי העיסוק בארץ ללא אפליה, לגנות מסר של שוויון וקבלת נטיות מיניות שונות זה טאבו. חשבתי שלגלות בורות ואטימות בנושא הוא דבר לא מקובל, בטח שלא על הרוב, על אחת כמה וכמה בקרב בני נוער. אבל מסתבר שאני טועה. כנראה שאותה בורות ואותה אטימות נפוצות יותר ממה שחשבתי.

      באשר למורה – אולי היא הייתה צריכה לדייק בהוראות של הפעילות, ובמקום לומר לתלמידים שהם יכולים לצייר על קיר הכיתה מה שהם רוצים, היא הייתה צריכה לומר שהם יכולים לצייר כל דבר למעט מסרים אמיצים ואישיים, מסרי שיוון שעלולים לצרום לחברי הכיתה הבורים והאטומים. מסר כזה – לא בבית ספרנו.