פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרק ראשון: "כי זה בדם שלי"

      מה קורה כשנערה עם עבר אפל נמשכת חזרה לעולם הפשע? פרק ראשון מהספר "כי זה בדם שלי"

      "כי זה בדם שלי"
      מאת גבריאל זווין
      מאנגלית: עידית שורר
      341 עמ'
      הוצאת כתר

      "כי זה בדם שלי" הוא הספר השני בטרילוגיה "הבכורה".

      מאז שחרורה ממוסד הנוער "חירות", אניה מנסה לחיות חיים ישרים כסרגל, אבל העבר הפלילי שלה לא מניח לה. כשבני משפחתה המאפיונרים דורשים ממנה שיתוף פעולה, היא מוצאת את עצמה כלואה מחדש.

      הדרך היחידה להשתחרר היא לברוח, רחוק. וכך, הנערה שגדלה בעיר ניו יורק מוצאת את עצמה במקום הולדת השוקולד: מטעי הקקאו של מקסיקו. שם תלמד איך מכינים את הפלא החום והמתוק הזה, ולאט אבל בטוח תיקח את חייה בידיה, גם אם זה אומר שהידיים מחזיקות מצ'טה קטלנית.

      קראו את הפרק הראשון של הספר הקודם בסדרה!

      1. אני משתחררת ושבה לחברה

      "אניה, בואי תיכנסי ושבי. יש לנו בעיה מסוימת." אוו?לין קו?ב??ראוויק קיבלה את פני בשפתיים פשוקות משוחות באדום שחשפו שריד צוהל של שן צהובה. זה אמור להיות חיוך? קיוויתי מאוד שלא. חברותי החוסות במוסד לנוער "חירות" היו מאוחדות בדעתן שגברת קו?ב??ראוויק הכי מסוכנת כשהיא מחייכת.
      ערב ש?חרורי הגיע, וזומנתי ללשכתה של המנהלת. בזכות ציות קפדני לחוקים – לכולם חוץ מאחד, ותמיד חוץ מפעם אחת – הצלחתי להימנע ממגע איתה במשך כל הקיץ. "מה הבע– " התחלתי.
      גברת קו?ב??ראוויק קטעה אותי. "את יודעת מה אני הכי אוהבת בעבודה שלי? לראות את הבנות מתבגרות ובונות לעצמן חיים טובים יותר. לדעת שאני לקחתי חלק קטן בשיקומן. אני באמת מרגישה שיש לי אלפי בנות. ויש בזה מעין פיצוי על כך שמר קו?ב??ראוויק לשעבר ואני לא בורכנו בילדים משלנו."
      לא ידעתי איך בדיוק להגיב למידע הזה. "אמרת שיש בעיה."
      "סבלנות, א?ני?ה. אני מגיעה לזה. אני... תראי, אני מרגישה לא בנוח בגלל הפגישה הראשונה שלנו. ייתכן שנוצר אצלך רושם מוטעה עלי. האמצעים שנקטתי כלפייך בסתיו אולי נראו לך קיצוניים אז, אבל הם נועדו רק לעזור לך להסתגל לחיים ב'חירות'. ואני חושבת שתסכימי איתי שדרך הפעולה ההיא הוכיחה את עצמה היטב, כי תראי איזה קיץ מצוין עבר עלייך כאן! היית צייתנית, ממושמעת, חוסה לדוגמה בכל המובנים. איש לא היה מעלה בדעתו שבאת מרקע עברייני כזה."
      ידעתי שכוונתה היתה להחמיא לי. "תודה," השבתי. העפתי בגניבה מבט מבעד לחלון של גברת קו?ב??ראוויק. הלילה היה בהיר, וכמעט הצלחתי לראות את החוד של האי מנהטן. רק עוד שמונה עשרה שעות, ואהיה בבית.
      "בבקשה. יש לי תחושה טובה שהתקופה שריצית כאן תועיל לך בכל מעשייך בעתיד. וזה מביא אותנו כמובן לבעיה שלנו."
      הפניתי את מבטי אל גברת קו?ב??ראוויק. קיוויתי בכל לבי שהיא תפסיק להתייחס לזה כאל "הבעיה שלנו".
      "באוגוסט בא אלייך מבקר," פתחה ואמרה. "בחור צעיר."
      שיקרתי ואמרתי לה שאני לא יודעת למי בדיוק היא מתכוונת.
      "הבן של ד?ל?קרו?א?ה," אמרה.
      "כן. בשנה שעברה הוא היה החבר שלי, אבל נפרדנו."
      "המשגיחה שהיתה במשמרת טענה שנישקת אותו." היא השתתקה והביטה בעיני. "פעמיים."
      "לא הייתי צריכה לעשות את זה. אבל הוא נפצע, כמו שבטח קראת בתיק שלי, ואני מניחה שהתרגשתי מאוד לראות שהוא הבריא. אני מתנצלת, גברת קו?ב??ראוויק."
      "כן, את בהחלט הפרת את החוקים," השיבה גברת קו?ב??ראוויק. "אבל העבירה הקלה הזאת מובנת לדעתי ואנושית בעצם, ואפשר להעלים ממנה עין. את ודאי מופתעת לשמוע גו?רגו?נ?ה זקנה כמוני אומרת דבר כזה, אבל אפילו לי יש רגשות, א?ני?ה.
      "ביוני, לפני שהגעת ל'חירות', פרקליט המחוז בפועל צ'רלס דלקרואה השאיר לי הנחיות מדויקות מאוד בעניין הטיפול בך כאן. את רוצה לשמוע מה הן היו?"
      לא הייתי בטוחה שאני רוצה, אבל בכל זאת הנהנתי.
      "היו רק שלוש. הראשונה היתה שאני צריכה להימנע מכל מגע אישי לא הכרחי עם א?ני?ה ב??ל?נשין. אני חושבת שתסכימי איתי שביצעתי אותה ככתבה וכלשונה."
      אז לכן עברה השהייה שלי כאן בשקט יחסי כזה. אם בעתיד יזדמן לי להיתקל שוב בצ'רלס דלקרואה (וקיוויתי שלא תהיה סיבה לכך), לא אשכח להודות לו.
      "השנייה היתה שאין לשלוח את א?ני?ה ב??ל?נשין למרתף בשום תנאי."
      "והשלישית?" שאלתי.
      "השלישית היתה שעלי ליצור עמו קשר מיד אם בנו בא לבקר אותך. אירוע כזה, הוא אמר, עלול לחייב הערכה מחודשת של משך השהייה של א?ני?ה ב??ל?נשין ב'חירות' ושל תנאיה."
      הרגשתי צמרמורת חולפת בי למשמע המילה משך. הייתי מודעת היטב להבטחה שנתתי לצ'רלס דלקרואה בעניין בנו.
      "לכן, כשהמשגיחה באה והודיעה לי שדלקרואה הצעיר בא לבקר את א?ני?ה ב??ל?נשין, את יודעת מה החלטתי לעשות?"
      היא – פחד אימים! – חייכה אלי.
      "החלטתי לא לעשות כלום. א?ווי, אמרתי לעצמי, בסוף השנה את עוזבת את 'חירות' ואת כבר לא חייבת לעשות כל מה שאומרים לך."
      קטעתי את השיחה שהיא ניהלה עם עצמה כדי לשאול, "את עוזבת?"
      "כן, נכפתה עלי פרישה מוקדמת, א?ני?ה. אבל הם עושים טעות חמורה. אף אחד אחר לא יכול לנהל את הממלכה הזאת שלי." היא נופפה בידה כדי לשנות את הנושא. "אבל כמו שאמרתי לך קודם... אווי, אמרתי, את לא חייבת שום דבר לצ'רלס דלקרואה האיום הזה. א?ני?ה ב??ל?נשין היא ילדה טובה, גם אם היא באה ממשפחה רעה מאוד, והיא לא יכולה לקבוע מי יבוא ומי לא יבוא לבקר אותה."
      הבעתי את תודתי בזהירות.
      "בחפץ לב," השיבה. "אולי ביום מן הימים תוכלי להשיב לי טובה תחת טובה."
      רעדתי. "מה היית רוצה, גברת קו?ב??ראוויק?"
      היא צחקה ואז לקחה את יד?י בידיה ולחצה חזק כל כך, עד שאחד ממפ?ר?קי אצבעותי התפוקק. "אני רק... בואי נגיד שהייתי רוצה שתהיה לי הזכות לקרוא לך ידידה שלי."
      אבא אמר תמיד שאין מצרך יקר ערך ומועד לפורענות יותר מידידות. הבטתי בעיניה הכהות, המוקפות בעיגולים אדומים. "גברת קו?ב??ראוויק, אני יכולה לומר בכנות שלעולם לא אשכח את המעשה הידידותי הזה."
      היא שחררה את ידי. "דרך אגב, צ'רלס דלקרואה הוא שוטה גמור. כי הניסיון שלי בעבודה עם נערות בעייתיות לימד אותי לפחות דבר אחד ברור – הפרדה בין נאהבים צעירים לא מביאה לשום דבר טוב. ככל שהוא ימשוך חזק, כך שניכם תמשכו חזק יותר בכיוון הנגדי. זאת מין מלכודת אצבע סינית – ככל שמושכים אותה היא דווקא מתהדקת יותר על האצבע. אי אפשר לנצח אותה."
      אבל כאן היתה טעות בידה של גברת קו?ב??ראוויק. וין ביקר אותי רק בפעם היחידה ההיא. נישקתי אותו ואמרתי לו שאסור לו לבוא יותר. והרגיז אותי דווקא שהוא ציית לי. כבר עבר חודש מאז המפגש ההוא, ועקבותיו של וין נעלמו מאז.
      "כיוון שאת יוצאת מכאן מחר, השיחה הזאת תהיה גם שיחת הסיכום שלך," אמרה גברת קו?ב??ראוויק. היא פתחה את התיקייה שלי בלוח שלה. "בואי נראה, הובאת הנה..." היא סקרה את התיק. "בגלל הרשעה באחזקת נשק?"
      הנהנתי.
      גברת קו?ב??ראוויק הרכיבה את משקפי הקריאה שהשתלשלו מצווארה על שרשרת פליז. "באמת? זה הכול? אם אני לא טועה, ירית במישהו."
      "מתוך הגנה עצמית, כן."
      "טוב, לא משנה. אני מחנכת, לא שופטת. את מצטערת על העברות שלך?"
      התשובה לשאלה הזאת היתה מורכבת. לא התחרטתי על העב?רה שהביאה אותי הנה – אחזקת האקדח של אבי. גם לא התחרטתי על העברה האמיתית – הירייה בג'קס אחרי שהוא ירה בווין. ולא התחרטתי על עסקת החליפין שעשיתי עם צ'רלס דלקרואה, שהבטיחה את שלומם של אחי ואחותי. בקיצור, לא התחרטתי על כלום. כמובן, היתה לי הרגשה שאמירת האמת הזאת לא תתקבל בעין יפה. "כן," השבתי. "אני מצטערת מאוד."
      "מצוין. אם כך, ממחר" – גברת קו?ב??ראוויק הציצה ביומן שלה – " 17 בספטמבר 2083, העיר ניו יורק רואה בא?ני?ה ב??ל?נשין עבריינית ששוקמה בהצלחה. כל טוב לך, א?ני?ה. ומי ייתן ופיתויי העולם לא יובילו אותך לרצידיביזם."
      חזרתי למגורי הבנות אחרי שעת כיבוי האורות. כשהגעתי למיטת הקומתיים שחלקתי עם העכברה בשמונים ותשעת הימים האחרונים, היא הדליקה גפרור ואותתה לי לבוא לשבת לידה על המיטה התחתונה. היא הושיטה את הפנקס שלה. אני צריכה לשאול אותך משהו לפני שאת יוצאת, כתבה על אחד מהדפים היקרים מפז שלה. (הוקצבו לה רק עשרים וחמישה ביום.)
      "בבקשה, עכברה."
      משחררים אותי לפני הזמן.
      אמרתי לה שזאת בשורה נהדרת, אבל היא נענעה את ראשה לשלילה. היא נתנה לי עוד פתק.
      אחרי חג ההודיה או אפילו לפני כן. התנהגות טובה או שהשתמשתי ביותר מדי נייר. העניין הוא שאני מעדיפה להישאר פה. בגלל העברה שלי אני לא יכולה לחזור הביתה. כשאצא מכאן, אני אצטרך עבודה.
      "הלוואי שיכולתי לעזור לך, אבל..."
      היא הניחה יד על פי ונתנה לי עוד פתק שהכינה מראש. מתברר שהתגובות שלי צפויות לגמרי.
      אל תגידי לא! את כן יכולה. יש לך הרבה כוח. חשבתי על זה הרבה, א?ני?ה. אני רוצה להיות סוחרת שוקולד.
      צחקתי כי לא העליתי בדעתי שהיא רצינית. הבחורה היתה מטר וחצי גובה עם גרביים ואילמת לגמרי! הפניתי את הראש להביט בה, והבעת פניה הבהירה לי שהיא לא התלוצצה. בדיוק ברגע זה הגפרור כבה, והיא הציתה עוד אחד.
      "עכברה," לחשתי. "אני לא מעורבת בעסקי השוקולד של ב??ל?נשין במובן הזה, ואפילו אם הייתי, אני לא מבינה למה שתרצי בכלל עבודה מהסוג הזה."
      אני בת 17. אילמת. פושעת. בלי משפחה, בלי $, בלי השכלה.
      הבנתי את ההיגיון שלה. הנהנתי, והיא העבירה לי עוד פתק אחד.
      את היחידה שהתיידדתי איתה כאן. אני יודעת שאני קטנה, חלשה ועכברית, אבל אני לא פחדנית ואני מסוגלת לעשות דברים קשים. אם תתני לי לעבוד איתך, אהיה נאמנה לך כל החיים. אני מוכנה למות למענך, א?ני?ה.
      אמרתי לה שאני לא רוצה שאף אחד ימות למעני ונשפתי על הגפרור.
      קמתי מהמיטה של העכברה, טיפסתי למיטה שלי ונרדמתי מיד.
      בבוקר, כשהיא כתבה לי ואמרתי לה שלום, היא לא הזכירה את בקשתה שאעזור לה להיות סוחרת סמים. הדבר האחרון שהיא כתבה לפני שהמשגיחות באו לקחת אותי היה, להתראות, א. שמי האמיתי ק?ייט, דרך אגב."
      "קייט," אמרתי. "נעים להכיר."
      באחת עשרה בבוקר לקחו אותי להחליף את הסרבל של "חירות" בבגדים הרגילים שלי. אמנם העיפו אותי מבית הספר, אבל ביום שהסגרתי את עצמי לבשתי את התלבושת האחידה של "השילוש הקדוש". הייתי רגילה כל כך ללבוש אותה. אפילו כעבור שלושה חודשים, כשמשכתי את החצאית על מותני, הרגשתי שהגוף שלי רוצה ללכת לבית הספר ודווקא ל"שילוש הקדוש", שבו התחילו הלימודים בלעדי שבוע לפני כן.
      אחרי שהחלפתי בגדים לקחו אותי לחדר השחרורים. לפני כשנה פגשתי את צ'רלס דלקרואה בחדר הזה, אבל היום חיכו לי שם ס?יימו?ן ג?רין ומר קיפ??לינג, עורכי הדין שלי.
      "אני נראית לכם כמו מישהי שריצתה מאסר קשה?" שאלתי אותם.
      מר קיפלינג לא מיהר לענות אלא סקר אותי קודם. "לא," אמר לבסוף. "אבל את נראית בכושר מצוין."
      כשיצאתי אל הלחות הדביקה של אמצע ספטמבר השתדלתי לא להתמסר מדי לתחושת ההחמצה שהתלוותה אל הקיץ הזה. הזכרתי לעצמי שיהיו קיצים אחרים. ושיהיו גם בנים אחרים.
      שאפתי אוויר וניסיתי להכניס לריאות את כל האוויר הטוב הזה שבחוץ. הרחתי ריח של שחת, ומרחוק ריח של משהו רקוב, גופריתי, אולי אפילו בוער. "החופש מריח אחרת ממה שזכרתי," ציינתי באוזני עורכי הדין שלי.
      "לא, א?ני?ה, זה רק נהר הה?דסו?ן. הוא שוב עולה באש," אמר מר קיפלינג אגב פיהוק.
      "מה קרה הפעם?" שאלתי.
      "כמו תמיד," השיב מר קיפלינג. "משהו שקשור למפלס המים הנמוך ולזיהום הכימי."
      "אל חשש, א?ני?ה," הוסיף סיימון גרין. "העיר מוזנחת כמעט כמו שהיתה כשעזבת אותה."

      *

      כשהגעתי לבית המשותף שבו אני גרה המעלית לא פעלה. אמרתי למר קיפלינג ולסיימון גרין שהם לא צריכים ללוות אותי עד הדלת. הדירה שלנו היתה הפנטהאוז – היא שכנה בקומה השלוש עשרה, שסומנה במעלית הבניין כקומה הארבע עשרה, בגלל אמונות תפלות. בין אם שלוש עשרה או ארבע עשרה, המסע למעלה היה ארוך, ולבו של מר קיפלינג עדיין היה חלש. הלב שלי לעומת זאת היה במצב מעולה כי כל הקיץ ביצעתי את אימוני הספורט המפרכים של גברת קו?ב??ראוויק שלוש ולפעמים ארבע פעמים ביום. הייתי רזה וחזקה והייתי מסוגלת גם לרוץ במעלה המדרגות. (יהיה מוגזם מצדי להוסיף שאמנם לבי בתפקיד שריר היה במצב מעולה, אבל לבי בתפקיד לב כבר ידע ימים טובים יותר? נראה שכן, אבל הנה אמרתי. אל תחמירו איתי.)
      כיוון שהשארתי את המפתחות (וחפצי ערך אחרים) בבית, נאלצתי לצלצל בדלת.
      אימו?ג?’ן פתחה. "א?ני?ה, לא שמענו אותך מגיעה למעלה!" היא שרבבה ראש לחדר המדרגות. "איפה האדונים קיפלינג וג?רין?"
      דיווחתי על מצב המעלית.
      "אוי ואבוי. זה כנראה קרה רק עכשיו. אולי זה יסתדר מעצמו?" אמרה ברוח טובה.
      מה בחיי הסתדר מעצמו אי פעם?
      אימוג'ן אמרה לי שסק?רל?ט מחכה לי בסלון.
      "ונאטי?" שאלתי. היא היתה צריכה לחזור הביתה ממחנה הגאונים כבר לפני שבועיים.
      "נאטי..." אימוג'ן היססה.
      " משהו קרה לנאטי?" הרגשתי את הלמות לבי.
      "לא. היא בסדר גמור. היא ישנה הלילה אצל חברה." אימוג'ן נענעה את ראשה. "יש להן עבודה לבית הספר."
      השתדלתי מאוד לא להראות כמה נפגעתי. "היא כועסת עלי?"
      אימוג'ן קפצה שפתיה. "כן, קצת, אני חושבת. היא כעסה כשנודע לה ששיקרת בקשר ל'חירות'." אימוג'ן נענעה את ראשה. "את יודעת איך זה בגיל ההתבגרות."
      "אבל נאטי לא..." קטעתי את עצמי. עמדתי לומר שנאטי ילדה, שהיא עוד לא הגיעה לגיל ההתבגרות, אבל נזכרתי שביולי מלאו לה שלוש עשרה, תחילת גיל ההתבגרות לכל הדעות. עוד דבר שהחמצתי הודות למאסר.
      קול מוכר בקע מקצה המסדרון. "האם אני שומעת את א?ני?ה ב??ל?נשין המהוללת?" קראה סקרלט.
      סקרלט רצה אלי וחיבקה אותי בזרועותיה. כעבור שנייה ניתקה ממני כדי לסקור אותי ממרחק מה. "א?ני?ה, לאן נעלמו הציצים שלך?"
      משכתי בכתפי. "זה כנראה באשמת האוכל הממש מזין ב'חירות'."
      "כשראיתי אותך ב'חירות' היית תמיד בסרבל הכחול, אבל בתלבושת בית הספר ברור לי שאת נראית..."
      "זוועה," השלמתי.
      "לא נכון!" אמרו אימוג'ן וסקרלט פה אחד.
      "הפעם זה לא כמו בפעם הקודמת שהיית ב'חירות'," המשיכה סקרלט. "את לא נראית חולה. את נראית רק..." עיניה של סקרלט שוטטו על התקרה. נזכרתי שלמדתי בשנה הראשונה שלי במדע פו?ר?נ?זי שאם עד מרים את המבט בצורה כזאת, זאת אומרת שהוא נמצא בתהליך של המצאה. החברה הכי טובה שלי עומדת לשקר לי. "את נראית שונה," אמרה בעדינות. סקרלט אחזה בזרועי. "בואי נלך לסלון. אני מוכרחה לעדכן אותך בכל מה שקורה. אה, אני מקווה שלא אכפת לך, אבל ג?ייבּל כאן. הוא ממש רצה לפגוש אותך, והוא החבר שלי, א?ני?ה."
      כן היה אכפת לי, אבל סקרלט היתה החברה הכי טובה שלי, אז מה יכולתי לעשות?
      נכנסנו לסלון. גייבל עמד ליד החלון. הוא נשען על קביים, ולא ראיתי כיסא גלגלים. גם בתחומים אחרים נראה שיפור גדול. צבע העור שלו היה לא סתם חיוור אלא כמעט לבן, אבל כמעט לא נראו צלקות במקום שהיתה השתלת עור. כפפות עור שחורות כיסו את ידיו לכן לא יכולתי לראות מה מצב אצבעותיו הקטועות.
      " א?ר?ס?לי, אתה שוב הולך על הרגליים!" בירכתי אותו.
      סקרלט מחאה כפיים. "אני יודעת," אמרה. "נכון נהדר? אני גאה בו מאוד!"
      בקושי מסוים הצליח לתמרן את עצמו לכיוון שלי. "כן, נכון נהדר? אחרי חודשים של פיזיותרפיה וניתוחים כואבים בלי סוף, אני מסוגל עכשיו לעשות מה שבני שנתיים עושים הרבה יותר טוב. נכון אני אחד מפלאי הרפואה המודרנית?"
      סקרלט נשקה לו על לחיו. "אל תלך למקום האפל הזה, גייבל. תישאר באור עם א?ני?ה ואיתי!"
      גייבל צחק מהבדיחה של סקרלט ונשק לה, ואז היא לחשה לו משהו באוזן, והוא חייך, והיא עזרה לו להגיע אל הספה הזוגית, ושניהם התיישבו עליה. חבל"ז, כמו שנ?נ?ה היתה אומרת, מי יודע, יכול להיות שסקרלט וגייבל באמת מאוהבים! לרגע אחד כמעט קינאתי בהם. לא רציתי להיות שוב עם גייבל – בהחלט לא! ואחרי כל מה שסקרלט עשתה למען המשפחה שלי לא יכולתי לקנא בה מפני שיש לה חבר, אבל האמת הפשוטה היתה שהתגעגעתי להיות חלק מזוג.
      הצטנפתי בכורסת הבורדו האהובה עלי.
      "ברצינות, גייבל," אמרתי. "לא תיארתי לעצמי שתיראה טוב כל כך."
      "ואת נראית איום," השיב גייבל.
      "גייבל," נזפה בו סקרלט.
      "מה? היא נראית כמו ילד קטן או כמו רצה למרחקים ארוכים. לא האכילו אותך שם?" המשיך גייבל. "והשיער שלך נראה זוועה."
      השיער שלי באמת היה מתולתל ומלא קשרים. ב'חירות' לא היו לי מרכך שיער או ג'ל ואפילו לא מברשת שיער סבירה. ברגע שגייבל וסקרלט ילכו אתחיל להתמודד עם הבעיה.
      "מה קורה בבית ספר?" שאלתי כדי לשנות נושא. גייבל נאלץ לחזור על השנה האחרונה של התיכון כי בשנה שעברה הוא החמיץ הרבה.
      "משעמם בלעדייך," אמר גייבל במשיכת כתף. "כבר כמה חודשים שאף אחד לא נורה ולא הורעל."
      אחת ממעלותיו של גייבל היתה חוש ההומור שלו.
      "גייבל ארסלי," אמרה סקרלט במצח מקומט," אתה גועלי ואני מתחרטת שהבאתי אותך הנה היום."
      "מתנצל אם פגעתי בך, א?ניה."
      אמרתי לו שהוא לא פגע בי, שבימים אלה די קשה לפגוע בי.
      סקרלט קמה. "אנחנו צריכים ללכת. הבטחנו לאימוג'ן שלא נישאר הרבה זמן." היא נתנה לגייבל יד והוא קם בתנועה גולמנית במקצת. ואז נזכרתי במעלית. גייבל התקשה לחצות את החדר. אין סיכוי בעולם שהוא יצליח לרדת ברגל שלוש עשרה קומות.
      אחרי שביררתי עם אימוג'ן, שביררה עם איש התחזוקה של הבניין, למדנו שהמעלית תתוקן רק למחרת בבוקר. גייבל יצטרך להישאר ללון בדירה שלנו, תוכנית שלא הלהיבה אותי. אם גייבל יישאר, ההורים של סקרלט לא ירשו לה להישאר, ובפעם הקודמת שגייבל ארסלי כמעט נשאר ללון פה זה נגמר לא טוב.
      החלטתי שגייבל יישן על הספה. לא רציתי שייכנס לחדר שהיה של ליאו?.
      אחרי שכל הסידורים נעשו, הצלחתי סוף כל סוף ללכת לחדר שלי. התכוונתי ללכת להתרחץ, אבל נרדמתי על המיטה שלי. כשהתעוררתי השעה היתה שתיים לפנות בוקר, ובדירה שרר שקט. יצאתי מהחדר והלכתי במסדרון למקלחת.
      לא עניין אותי מחיר המים בימים אלה. אמרתי לעצמי שמגיעות לי שלוש או ארבע מקלחות. מובן שהקדשתי תשומת לב מרובה לשיער שלי. אח, קונדישנר, שם מכוער לדבר נהדר כזה!
      אחרי שהתקלחתי התרתי את הקשרים בשיער וטיפלתי בו במוצרים המתאימים, וכשהסתכלתי במראה היה נדמה לי שאני שוב נראית כמעט נורמלית. התעטפתי במגבת הרחצה הפרחונית שלי וחזרתי לחדר שלי.
      האור בחדר דלק. שאלתי את עצמי אם שכחתי לכבות אותו.
      כשפתחתי את הדלת, ראיתי את גייבל יושב בכיסא ליד המיטה. הוא היה לבוש בפיג'מה של ליאו? (אימוג'ן כנראה נתנה לו אותה) והקביים היו שעונים על השידה.
      "ארסלי," אמרתי ווידאתי שהמגבת מהודקת חזק מתחת לזרועותי. "אין לך מה לחפש פה."
      "די, א?ני?ה, אל תהיי פרנואידית," אמר גייבל. "שמעתי שאת ערה וגם אני הייתי ער והחלטתי לבוא להיות איתך קצת."
      "אני לא רוצה שתהיה איתי כשאני יוצאת מהמקלחת, ארסלי."
      "אני... אני לא אנסה לעשות לך כלום, א?ניה. אני נשבע. רק אל תכריחי אותי לקום מיד. הרגל שלי מתנפחת בלילה. תני לי לשבת פה קצת. אני מבטיח לעצום עיניים כשתתלבשי."
      "אני הייתי בכלא, ארסלי. אם רק תנסה את הדבר הכי קטן, אני נשבעת לך..." פתחתי את דלת הארון, לבשתי את הפיג'מה מאחוריה, והתיישבתי ברגליים משוכלות על המיטה. "אז מה," אמרתי.
      "נזכרתי בפעם האחרונה שהיינו שנינו יחד בחדר הזה," אמר גייבל. "אני יודע שלדעתך הייתי לא בסדר ואני מצטער. באמת רציתי לשכב איתך באותו הלילה, אבל בחיים לא הייתי מכריח אותך."
      נענעתי את הראש. "זאת התנצלות?"
      "כן, אני חושב שכן. אני כמעט שמח שהמעלית התקלקלה כי אחרת לא הייתי מצליח להיות איתך לבד, ואני רוצה להגיד לך את זה כבר הרבה מאוד זמן. דרך אגב, מחניק כאן." גייבל פשט את כפפת העור וראיתי ששלוש מאצבעותיו מסתיימות בקצוות כסף במקום בגדמים. הוא נראה כמו רובוט.
      "ארסלי, האצבעות שלך!"
      גייבל צחק ממני. "את אמורה להעמיד פנים שלא שמת לב אליהן."
      "אבל הן מדהימות כאלה."
      הוא נופף בהן. "את רוצה לגעת בהן, א?ני?ה?"
      דווקא די רציתי, אבל חשבתי שזה רעיון לא טוב לגעת באיבר כלשהו של גייבל, אפילו אם הוא איבר ב??יוני.
      "נו, א?ני?ה. תלחצי לי את היד. ידידים יכולים ללחוץ ידיים, לא?"
      לא היינו ידידים. "איך בבית הספר?"
      "אותו הדבר. מבאס לחזור פעמיים על השנה האחרונה," השיב גייבל. "את כבר יודעת לאיזה בית ספר תלכי?"
      "לכל בית ספר שיקבל אותי כנראה."
      "ממש אידיוטי לא לתת לך לחזור," אמר גייבל. "את הצלת את החיים של וין דלקרואה."
      שמתי לב כמובן שסקרלט התחמקה באלגנטיות כל אחר הצהריים מנושא וין. אמנם לא רציתי לשמוע מה קורה עם וין דווקא מגייבל ארסלי, אבל בלית ברירה הייתי מוכנה להסתפק במה שיש. "וין" – השתדלתי שהקול שלי יישמע טבעי – "חזר לבית הספר השנה?"
      גייבל גלגל את עיניו. "כן, אני רואה בדיוק כמה לא אכפת לך ממנו. את תמיד היית השקרנית הכי גרועה בעולם, א?ני?ה. את לא מדברת איתו?"
      אמרתי לו שאסור לנו.
      "אותי זה לא היה עוצר." גייבל העביר אצבע ממתכת בשערו. "הוא כבר לא אוכל ארוחת צהריים עם סקרלט ואיתי, ואין לי בעיה עם זה. הרצינות שלו תמיד עצבנה אותי. איך יכולת לבחור אותו אחרי, בחיים אני לא אבין."
      היו לי עוד שאלות, אבל לא רציתי ממש לשאול אותן, אתם בטח מבינים אותי. למזלי הרב, גייבל שמח מאוד לנדב לי את המידע. "תקשיבי, סקרלט אמרה שבינתיים לא נספר לך, אבל היית מגלה בקרוב בכל מקרה. וין יוצא עם אליסון וילר."
      שאפתי אוויר והשתדלתי לא להרגיש כלום. "אני יודעת מי זאת." וין הזמין אותה לנשף הסתיו בשנה שעברה. אז הוא אמר שהם רק ידידים, אבל עכשיו זה כבר לא נשמע הגיוני. אין פלא שלא ראיתי אותו מזמן.
      "מה זאת אומרת 'אני יודעת מי זאת'?" לחץ גייבל. "ברור שאת יודעת מי זאת. אנחנו לומדים איתה כבר שנים."
      השתדלתי לא לומר שום דבר שיגלה יותר על הנושא. "איך זה קרה?" שאלתי.
      "כרגיל, בן פוגש בת. היא עזרה במסע הבחירות של אבא שלו, נדמה לי. משהו כזה. אבל היא נראית לא רע. הייתי עושה אותה."
      כיווצתי את עיני אליו. "אתה מתכוון אם לא היית עם סקרלט."
      "זה היפותטי, א?ני?ה."
      "לך מפה כבר," אמרתי.
      "למה? כדי שתוכלי לבכות לכרית שלך בגלל וין? בואי אלי, את מוזמנת לבכות על הכתף שלי."
      "לך מפה," אמרתי.
      "תעזרי לי, טוב?"
      הושטתי לו יד כשקם לעמידה, והוא לחש באוזני, "את יותר יפה מאליסון וילר, וין דלקרואה אידיוט."
      גייבל עורר בי גועל. "תודה," אמרתי.
      כשגייבל היה סוף כל סוף מחוץ לחדר שלי הוא הסתובב אלי. "תגידי, אולי יש לך שוקולד פה איפשהו?"
      "אני לא מאמינה שאתה בכלל מעז לבקש את זה ממני!"
      "למה? לא אכלתי שוקולד כבר חודשים," השיב גייבל. "וחוץ מזה לא חליתי בגלל שוקולד אלא בגלל פ?ריטו?קסין. דווקא את צריכה לדעת שאין שום דבר רע בשוקולד."
      אמרתי לו שבשעה מאוחרת כזאת אני לא יודעת שום דבר בוודאות. "לעזור לך להגיע לסלון או שתסתדר בעצמך?"
      "יהיה יותר כיף אם תבואי," אמר גייבל.
      "לא בשבילי." סגרתי את דלת חדרי, כיביתי את האור ונכנסתי למיטה. למרות המחנק בחדר משכתי את השמיכה מעל לראש.
      יכולתי לצייר בדמיוני תרחיש קטן ונחמד שבו וין יוצא עם אליסון וילר רק כדי להסיח את דעתו של אביו מהעובדה שהוא עדיין נפגש איתי. הבעיה היחידה בתיאוריה הזאת היתה העובדה שווין לא נפגש איתי. כפי שכבר ציינתי, לא היה לנו שום קשר כבר יותר מחודש. המסקנה ההגיונית היתה שווין באמת יוצא עם אליסון וילר.
      אולי עדיף ככה? אילו הייתי עם וין, הייתי מסכנת את נאטי ואת ליאו?. ככה קל יותר, לא? התוכנית שלי ושל צ'רלס דלקרואה הצליחה. הרגע ההוא בקיץ היה יוצא דופן. אולי בעצם הוא היה פרידה.
      מצוין. כולם המשיכו הלאה. אף אחד לא נפגע. (מדי.) ריציתי את העונש שלי. אני חופשייה. וכפי שהסתבר לי, גם וין חופשי.
      רציתי שנ?נ?ה תהיה כאן. היא היתה אומרת לי ליהנות מהחופש שלי. ואולי היתה אומרת לי לקחת לי חפיסת שוקולד.

      *

      בבוקר העירו אותי קולות צחוק. התעטפתי בחלוק רחצה והלכתי לסלון. ציפיתי לגלות את סקרלט, שבאה מוקדם כדי ללוות את החבר שלה הביתה, והודיתי לה בלבי. די בער לי להיפטר מהאורח שלי.
      גייבל ישב על הספה. הוא הצביע ביד עם קצוות כסף ואמר, "חכי, חכי, את צוחקת עוד לפני שהגעתי לקטע הטוב."
      הפניתי את המבט אל כורסת הבורדו. ישבה בה בחורה, אבל זאת לא היתה סקרלט.
      "א?ני!" נאטי קמה והטילה סביבי את זרועותיה. בנעליים היא היתה קצת גבוהה ממני, וזה הטריד אותי. "חשבתי לעשות לך הצגה של כועסת אבל אני לא מסוגלת. למה שיקרת, למה אמרת לי שאת נוסעת לסמינר של זירת פשע לנוער?"
      "כי רציתי שתיהני," אמרתי לה.
      "אני כבר לא ילדה קטנה. אני מסוגלת להתמודד עם דברים, לידיעתך," הודיעה לי נאטי.
      "כן," הוסיף גייבל. "היא בהחלט כבר לא ילדה קטנה."
      אמרתי לגייבל לסתום. "היא רק בת שלוש עשרה. ולך יש חברה." ולמרות זאת גייבל צדק. לא יכולתי להתכחש לתמורה שהתחוללה באחותי. הרחקתי אותה ממני כדי להביט בה. במשך הקיץ נאטי גבהה אולי בעשרה סנטימטרים, והחצאית שלה היתה קצרה מדי. רגליה, שהיו רגלי עכביש, קיבלו קימור ברור. היו לה שדיים וירכיים ופצעון על הסנטר. היא היתה רק בת שלוש עשרה אבל נראתה מבוגרת כפליים מגילה. המבטים שגייבל תקע בה לא מצאו חן בעיני. התלבטתי אם לחבוט בראשו במנורה או לא.
      באותו הרגע נכנסה סקרלט לחדר. "השיער שלך נראה הרבה יותר טוב," אמרה ונשקה לי על הלחי. "בוקר טוב, נאטי מותק! נכון שהיא נראית מבוגרת, א?ני?ה?"
      "בהחלט," אמרתי.
      "ועכשיו כשהיא קפצה כיתה לכיתה י' גם יש לזה יתרון," המשיכה סקרלט.
      "רגע, מה אמרת?" שאלתי.
      "רק הרגע הגעתי הביתה," הסבירה נאטי. "א?ני עוד לא יודעת."
      סקרלט הנהנה. "בוא, גייבל. המעלית כבר פועלת. אנחנו צריכים ללכת לפני שתיתקע פה לעוד לילה." סקרלט הפנתה אלי את ראשה. "אני מקווה שהוא התנהג יפה."
      "אל תשקרי, א?ני?ה!" אמר גייבל.
      אמרתי לסקרלט שגייבל התנהג בדיוק כצפוי ממנו, וסקרלט העדיפה להתייחס להערה כפשוטה.
      סקרלט עזרה לחבר הנתעב שלה לעמוד, וסוף כל סוף הם הלכו.
      פניתי אל אחותי. "קפצת שתי כיתות?"
      נאטי גירדה בזרת את הפצעון שעל סנטרה. "גברת ב?לוו?א?ר והאנשים במחנה הגאונים חשבו שזה רעיון טוב, ו... " קולה נעשה צונן. "ואת לא היית פה ולא יכולתי להתייעץ איתך."
      אחותי הקטנה קפצה ישר לתיכון?
      ישבתי על הספה שעדיין הצחינה מגייבל. אחרי כמה רגעים נאטי באה והתיישבה לידי. "התגעגעתי אלייך," אמרה.
      "היו לך סיוטים בקיץ?" שאלתי.
      "רק אחד או שניים או שלושה או ארבעה, אבל כשהם התחילו, העמדתי פנים שאני את. אמיצה כמוך. אמרתי, 'נאטי, את רק חולמת. תחזרי לישון.' וזה עבד!" נאטי חיבקה אותי בזרועותיה. " ממש שנאתי אותך כשגיליתי שאת ב'חירות'. התרגזתי כל כך, א?ני. למה עשית את זה?"
      הסברתי לה במונחים הפשוטים ביותר האפשריים את עסקת החליפין שעשיתי עם צ'רלס דלקרואה כדי להגן עליה ועל ליאו?. היא רצתה לדעת אם סיום הקשר שלי עם וין היה חלק מהעסקה. כן, אמרתי לה, זה היה כלול.
      "א?ני המסכנה. אני בטוחה שזה היה החלק הקשה," אמרה נאטי.
      חייכתי. "האמת שאני יכולה להבטיח לך ש'חירות' זה לא כיף כמו מחנה הגאונים. וזה לא עוזר לי שכולם אומרים לי שאני נראית זוועה."
      נאטי בחנה את פני. היא נגעה בלחיי באצבעותיה הארוכות. "את נראית חזקה, א?ני. זה הכול. אבל בעצם תמיד היית חזקה."
      היא היתה ילדה טובה, אחותי. "ארסלי אמר שלווין יש חברה."
      "נכון," הודתה נאטי. "אבל, לא יודעת, וין השתנה לגמרי. הוא כאילו כועס כל הזמן. ניסיתי לדבר איתו ביום הראשון ללימודים. רציתי לדעת אם היה לו קשר איתך, והוא די נפנף אותי."
      הזכרתי לה שהיא נשבעה לשנוא את וין דלקרואה עד סוף ימיה.
      "זה היה לפני שידעתי ששיקרת בקשר ל'חירות'," אמרה נאטי. "בכל אופן הרגל שלו החלימה כנראה. הוא עדיין משתמש במקל אבל הוא לא במצב של גייבל או משהו כזה."
      "נאטי," אמרתי. "תגיד לי בכנות. את לא פלירטטת עם גייבל קודם, נכון?"
      "אל תהיי מגעילה, א?ני?ה," אמרה נאטי. "אנחנו לומדים יחד מתמטיקה. הוא סיפר לי משהו על המורה. צחקתי מתוך נימוס."
      "תודה לאל," אמרתי. אני לא חושבת שהייתי מצליחה לעמוד בזה, אם נאטי היתה מפלרטטת עם גייבל. החלטתי שבשלב מאוחר יותר, אחרי שאהיה בבית עוד קצת, נאטי ואני נצטרך לשוחח שיחה רצינית על בנים.
      נאטי קמה והציעה לי יד. "בואי," אמרה. "אנחנו צריכות ללכת לשוק של שבת. נגמר לנו פחות או יותר הכול. ואימוג'ן אומרת שבגיל שלוש עשרה אני עוד צעירה מדי ללכת לבד."
      "היא צודקת," אמרתי.
      "אבל את הלכת לבד בגיל שלוש עשרה, לא?" טענה נאטי.
      "הייתי כמעט בת ארבע עשרה. והלכתי רק כי לא היה מי שייקח אותי."
      נאטי ואני נסענו באוטובוס לשוק בכיכר יוניון. שם היה אפשר לקנות או להחליף כמעט כל דבר. נייר טואלט וחולצות. לפת וטו?לסטו?י. ממש הכול. כרגיל, היה שם בית משוגעים. דוכנים ואוהלים מכל עבר. כל מקום פנוי היה עמוס בני אדם, וכל בני האדם האלה רצו כל מיני דברים, ורצו אותם מיד. או בעצם כבר לפני שבוע. מדי פעם בפעם קרה שמישהו נרמס מתחת לרגלי המון שועט. נ?נ?ה סיפרה לי שפעם, כשהיא היתה צעירה, היו חנויות מיוחדות ואפשר היה לקנות בהן הכול ותמיד. עכשיו היו לנו רק חנויות מכולת עם מלאי לא סדיר. הסיכוי הטוב ביותר להשיג משהו היה בשוק של שבת.
      באותו היום כללה הרשימה של נאטי ושלי: אבקת כביסה, מרכך שיער, פסטה יבשה, תרמוס, פירות (אם נמצא), חצאית סקוטית מצמר (ארוכה יותר) לנאטי וספר נייר לאימוג'ן (בשבוע הקרוב היא חוגגת יום הולדת 32).
      נתתי לנאטי ערמת מזומנים ותלושי קיצוב. הטלתי עליה את קניית הספר והחצאית. בפריטים האלה שולם בדרך כלל המחיר הרשום עליהם, ולא היה צריך להיות קונה מיומן. לקחתי את כל היתר על עצמי. באתי חמושה בכמה חפיסות של שוקולד "בלנשין מריר כהה מאוד". הופתעתי למצוא את החפיסות כשבדקתי את המלאי במזווה, שהיה כמעט ריק. אף על פי שאיבדתי את האהבה לשוקולד, הוא עדיין יעיל מאוד לצורכי מיקוח.
      כשפילסתי לי דרך בקרב הקהל הצפוף לכיוון שבו עמד בדרך כלל דוכן מוצרי הניקוי לבית, עברתי ליד חבורה של סטודנטים מפגינים והסתקרנתי לדעת מה הנושא. (פעילות פוליטית מהסוג הזה היתה אופיינית לשווקים.) בחורה שנראתה כסובלת מתת-תזונה, עם שיער שמנוני חום, לבושה בחצאית פרחונית ארוכה, תקעה לי עלון ליד. "קחי אחד, אחותי," אמרה. הסתכלתי על העלון. על הכריכה מלפנים היתה תמונה של מה שנראה לי כמו תרמיל של עץ קקאו והמילים, קקאו חוקי עכשיו! "כל מה שמספרים לכם על קקאו הוא שקר," המשיכה. "שוקולד לא ממכר יותר ממים."
      "תאמיני לי, אני יודעת," אמרתי ודחפתי את העלון לתיק שלי. "מאיפה אתם משיגים את הנייר לעלונים?"
      "המחסור בנייר הוא שקר, חברה," השיב גבר מזוקן. "מנסים לפקח עלינו. אף פעם לא חסר נייר כדי להדפיס עוד דולרים, נכון?"
      האנשים האלה היו מהטיפוסים שחשבו שהכול שקר. עדיף להסתלק לפני שמישהו מתומכי השוקולד יגלה מי אני.
      היה לי מזל והצלחתי להשיג הכול, חוץ מהפירות והפסטה, כבר בדוכן תכשירי הניקוי הראשון שניגשתי אליו. מצאתי מוכר פסטה במרחק כמה שורות משם, והוא נתן לי מחיר טוב על פסטה פ??נ?ה אחרי שהוספתי גם תלוש לבשר בקיצוב וחפיסת שוקולד. נשארו לי רק הפירות. כמעט ויתרתי על הסיכוי להשיג משהו חוץ מאפרסקים משומרים, אבל אז ראיתי מוכרת פרחים (החלפתי איתה חפיסת שוקולד תמורת זר ורדים – זה היה בזבוז אבל השתוקקתי למשהו ריחני וצבעוני אחרי הקיץ שעבר עלי), ולידה היה דוכן עם כרזה ארוכה וצרה שעליה נכתב: ההדרים של ג'יין – תפוזים שגדלו כאן במנהטן. ניגשתי לדוכן. תפוזים היו הפרי האהוב עלי, והם לא היו בדיוק חלק מהתפריט ב"חירות".
      אמו של וין הבחינה בי לפני שהבחנתי בה. "א?ני?ה ב??ל?נשין," אמרה בקול שנשנק בהפתעה . "כן. היה נדמה לי שזאת את. זאת אני, ג'יין דלקרואה."
      צעדתי צעד לאחור. "אני צריכה ללכת," אמרתי. אם בעלה נמצא בסביבה, עלול להיות בלגן.
      "א?ני?ה, חכי! צ'רלי לא כאן. הוא באספת בחירות באיזשהו מקום במנהטן. לא רציתי שכל תפוזי הקיץ שלי סתם יתבזבזו ובאתי הנה למכור אותם. בעלי לא היה מרוצה, אבל אמרתי לו שאין שום בעיה. אני חקלאית, לא אשת פוליטיקאי. חוץ מזה, אנשים אמיתיים באים לעשות שוק. אנחנו מנסים להיראות כמו אנשים אמיתיים, את לא יודעת?" בפניה היפים של ג'יין דלקרואה נחרצו קמטים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה.
      "אה," אמרתי.
      "בבקשה," אמרה. "קחי אחד. וין סיפר לי פעם שאת אוהבת תפוזים. הוא תיכף יחזור, דרך אגב. הוא הלך לנסות להשיג עוד שקיות רשת. לאנשים יש סלים משלהם כמובן, אבל התפוזים צריכים לנשום. אי אפשר סתם לזרוק אותם לסתם שקית. חכי," היא פקדה.
      וין כאן? סרקתי את ההמון: אינספור פרצופים, אבל אף אחד מהם לא שלו.
      היא הושיטה לי תפוז, וכשהושטתי יד לקחת אותו, לפתה את ידי בידה השנייה. "מה שלומך?"
      חשבתי על השאלה. "שמחה להיות חופשייה, הייתי אומרת."
      ג'יין דלקרואה הנהנה. "כן, חופש הוא דבר טוב." דמעות עמדו בעיני אמו של וין. "קחי שני תפוזים, בבקשה. קחי שקית שלמה," אמרה. היא שחררה את ידי והחלה למלא בתפוזים את שקית הרשת האדומה האחרונה שנשארה לה.
      אמרתי לה שאני מעכבת את התור. וזה היה נכון. בשוק לא היה זמן לחילופי דברים רגשניים, והסחורה של ג'יין דלקרואה היתה יקרת ערך.
      היא דחפה אלי את שקית התפוזים. "אני לעולם לא אשכח שהצלת את חיי בני." היא תפסה את פני ונשקה לי על שתי הלחיים. "אני מצטערת על הכול. אני יודעת שאת ילדה טובה."
      מאחורי כתפה ראיתי את וין נכנס לדוכן התפוזים מאחור. הוא החזיק שקיות רשת במבחר צבעים.
      נשמתי נשימה עמוקה והזכרתי לעצמי שלווין יש חברה וזאת לא אני.
      "אני צריכה ללכת," אמרתי. "אני צריכה לפגוש את אחותי!" נדחפתי בין האנשים כדי להתרחק מווין.
      מצאתי את נאטי ליד דוכן ספרי נייר שנקרא "451 ספרים". בניגוד למתרחש בדוכנים של חומרי הניקוי, הפסטה וההדרים, כאן היא היתה היחידה. היא הושיטה אלי שני ספרים. "מה דעתך, א?ני? איזה מהם אימוג'ן תעדיף? 'בית קדרוּת' של צ'רלס דיקנס או 'אנה קרנינה' של לב טולסטוי? הראשון הוא על משהו כמו תביעה משפטית, נדמה לי, והשני אולי סיפור אהבה? אני לא יודעת בדיוק."
      "את זה על התביעה המשפטית," אמרתי. הלב שלי הלם בטירוף. הנחתי את היד על החזה כאילו זה מה שיעצור אותו.
      "אז שיהיה 'בית קדרות'," אמרה נאטי וניגשה לשלם תמורת הספר.
      "חכי, בואי נקנה את שניהם. אחד מכל אחת מאיתנו. את תתני לה את סיפור האהבה. אני את התביעה."
      נאטי הנהנה. "כן, היא טובה אלינו, נכון?"
      נשמתי נשימה עמוקה ובדקתי שכל השקיות שלי אצלי. חומר ניקוי, יש. מרכך שיער, יש. פסטה, יש. פרחים, יש. תפוזים... אוף! איכשהו השארתי את התפוזים בדוכן של אימא של וין. ואין סיכוי שאני חוזרת לשם לקחת אותם.
      עזבנו את הדוכן ועל אף שהיא כבר היתה מבוגרת מדי לזה, לקחתי את היד של נאטי. "הצלחת להשיג פירות?" שאלה.
      אמרתי לה שלא. בטח נראיתי ממש אומללה כשאמרתי את זה, כי נאטי הרגישה צורך לנחם אותי. "לא נורא. נשאר לנו עוד אננס משומר," אמרה נאטי. "אולי אפילו פטל קפוא."
      כשכבר כמעט יצאנו מכיכר יוניון, הרגשתי פתאום יד על הכתף. "שכחת את זה," אמר קול.
      הסתובבתי לאחור, אבל כבר ידעתי מי זה. ברור שווין. "אימא שלי התעקשה שאני אחפש אותך..."
      מה הבעיה של אימא של וין?
      "היי, נאטי," המשיך וין.
      "היי, וין," אמרה בקרירות. "אתה כבר לא חובש כובעים. אהבתי אותך יותר עם כובעים."
      לקחתי את שקית התפוזים בלי להגיד מילה.
      "כמעט פספסתי אתכן. מסתבר שאני כבר לא זריז כמו שהייתי פעם," אמר וין.
      "מה שלום הרגל שלך?" שאלתי.
      וין חייך. "עדיין כואבת לי רצח. איך עבר עלייך שאר הקיץ?"
      גם אני חייכתי. "זוועה." נענעתי את ראשי כדי לאזור את כל כוחותי. "שמעתי שאתה יוצא עם אליסון וילר."
      "כן, א?ני?ה, זה נכון," השיב וין אחרי שתיקה קצרה. "שמועות עוברות מהר מאחד לשני."
      ולבבות אפילו מהר יותר. "פעם אמרתי לך שאתה תתגבר על הפרידה ממני מהר יותר ממה שנדמה לך וצדקתי."
      "א?ני?ה..." אמר.
      ידעתי שאני נשמעת מרירה, ומה היה הטעם בזה? האמת היא שאם הוא עושה לי עוול כלשהו עכשיו, הוא מגיע לי כנראה. למעשה יכולתי לרשום הישג לעצמי, הצלחתי לדחות חבר מסור כמו וין במהירות שיא.
      אמרתי לו שאני שמחה שטוב לו. לא התכוונתי לזה אבל השתדלתי להעמיד פנים שאני מבוגרת. (כי נכון שזה מסוג השקרים שמבוגרים משקרים?) היה לי הרושם שהוא רוצה להסביר בקשר לאליסון, אבל האמת היא שלא רציתי לדעת. בדרך כלל אני רוצה לדעת הכול על כל דבר, אבל במקרה הזה לא היה אכפת לי להישאר בחשכה הסלחנית. בעצם וין הקל עלי, לא? רכנתי קדימה אליו כדי לחבק אותו וחשבתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה. "כל טוב לך," אמרתי. "סביר שלא נתראה יותר."
      "לא," הוא הסכים. "סביר שלא."
      הייתי כנראה רגשנית אז. נשארה לי חפיסה אחת של "בלנשין מריר כהה מאוד" ונתתי לו אותה. השבעתי אותו שלא יראה אותה לאביו. הוא לקח את החפיסה בלי לומר מילה או להתבדח על שוקולד מורעל. הכרתי לי טובה על זה. הוא רק הכניס את החפיסה לכיס ונעלם בתוך ההמון. הוא עדיין צלע, ופתאום תפסתי שאני שמחה שהשארתי לו עוד משהו ממני חוץ מצליעה. הוא בטח חשב שהוא בר מזל יותר מגייבל ארסלי.
      נאטי ואני עלינו לאוטובוס עם החבילות. "למה אליסון וילר?" שאלה נאטי כמה דקות אחרי שעלינו לאוטובוס. "הוא אוהב אותך."
      "גמרתי איתו, נאטי."
      "כן, אבל– "
      "ובגללי הוא נורה."
      "אבל– "
      "ואולי נמאס לו ממני. מהמשפחה שלנו. מזה שהכול קשה נורא. גם אני לפעמים נמאסת על עצמי."
      "לא וין, לא," אמרה נאטי בקול רך אבל פסקני. "זה לא הגיוני."
      נאנחתי. יכול להיות שנאטי נראתה בת עשרים וחמש, אבל הלב שלה נשאר לגמרי בן שתים עשרה (שלוש עשרה!) וזה ניחם אותי. "אני לא יכולה להמשיך לחשוב עליו. אני מוכרחה למצוא לי בית ספר. אני מוכרחה להיפגש עם מיקי הבן דוד שלנו. אני מוכרחה לטלפן ליוג'י או?נו?. אבל מהיום והלאה אנחנו הולכות לשוק בכיכר קולומבוס," אמרתי. "ולא אכפת לי שאנחנו צריכות לחצות את הפארק!"

      *

      כשנכנסנו לדירה, הטלפון צלצל. שמעתי את אימוג'ן עונה. "כן, אני חושבת שא?ני?ה נכנסה הרגע. רק רגע בבקשה."
      נכנסתי למטבח ופרקתי את הסלים, ואימוג'ן הושיטה לי את הטלפון. "זה וין," אמרה אימוג'ן, חיוך אווילי על פרצופה.
      "את רואה," אמרה נאטי עם מבט ידעני מעצבן בעיניה.
      אימוג'ן כרכה את זרועה סביב נאטי. "בוא, חמודה," לחשה. "בואי ניתן לאחותך לדבר בלי קהל."
      נשמתי נשימה עמוקה. כשניגשתי לטלפון במטבח היתה לי הרגשה שהדם בוורידי התחיל להתחמם. לקחתי את הטלפון. "וין," אמרתי.
      "ברוכה השבה, א?ני?ה." הקול היה מוכר, אבל הוא בפירוש לא היה של וין.
      ידי נהפכו לגלידי קרח. "מי זה?"
      "זה בן דוד שלך," אמר אחרי שתיקה קצרה. "זה ג?’ק?ס. יאקו?ב פ?ירו?ז'קי."
      כאילו שהכרתי עוד ג'קס. "למה אתה מעמיד פנים שאתה וין?" שאלתי במפגיע.
      "כי אחרת לא היית מדברת איתי. ואנחנו חייבים לדבר," אמר ג'קס.
      אמרתי לו שאין לנו על מה לדבר. "אני מנתקת."
      "אם היית רוצה לנתק לי, כבר היית מנתקת."
      הוא צדק, אבל לא אמרתי כלום. שתיקתי הדאיגה אותו כנראה, כי כשהוא שוב דיבר, נעימת הדיבור שלו הביעה חרטה מסוימת. "תקשיבי, א?ני, תקשיבי. אין לי הרבה זמן. אני מקבל רק שיחת טלפון אחת בשבוע, ולא בחינם, כפי שאת יודעת."
      "איך חיי הכלא, בן דוד?"
      "אי אפשר לתאר מה שהולך כאן," השיב ג'קס אחרי שתיקה קצרה.
      "אני מקווה שזה גיהינום."
      "בבקשה, א?ני. בואי לבקר אותי ב'ר?ייק?ר?ז'. אני רוצה לספר לך כל מיני דברים שאני לא יכול לדבר עליהם בטלפון. אף פעם אי אפשר לדעת מי מאזין."
      "בשביל מה לי לבוא? אתה הרעלת חבר אחד שלי וירית בשני כשניסית לירות באחי. בגללך סילקו אותי מבית הספר ושלחו אותי ל'חירות'."
      "אל תהיי תמימה," אמר. "הדברים האלה התחילו להתגלגל הרבה לפני כן. לי אין בכלל קשרים. תעשי לי טובה. לא יכול להיות שבלב שלך את באמת מאמינה שאני... המצב שונה ממה שנראה לך... כבר אמרתי יותר מדי. את מוכרחה לבוא לבקר אותי." הוא הנמיך את קולו. "אני מאמין שאת ואחותך בסכנה איומה."
      למשך שנייה אחת לפתה אימה את לבי, אבל היא חלפה. מה זה משנה מה ג'קס אומר? הוא יגיד ויעשה הכול כדי להשיג מה שהוא רוצה. הרי בדיוק באותה השיטה הוא תמרן את ליאו?! "ג'קס, נראה לי שהאדם שהעמיד את המשפחה שלי בסכנה הכי גדולה הוא אתה. ואתה, בן דודי היקר, תשב בכלא בעשרים וחמש השנים הבאות. אישית, מעולם לא הרגשתי מוגנת יותר. ואל תתקשר הנה יותר, בבקשה," אמרתי. כשהנחתי את הטלפון היה נדמה לי שהוא אמר משהו על אבי, אבל לא הצלחתי לקלוט מה. ברור שהוא מוכן לומר כל דבר.
      בסלון חיכו לי אימוג'ן ונאטי. "מה וין אמר?" שאלה נאטי בעיניים שמחות, מפזזות. היא נשארה רומנטיקנית חסרת תקנה.
      הבטתי בנאטי. לא יכולתי להגן עליה מזה. "זה לא היה וין. זה היה ג'קס."
      אימוג'ן קמה מהספה. "א?ני?ה, אני מתנצלת. הוא אמר שהוא וין, ואני כנראה לא מכירה מספיק את הקול של וין כדי להבדיל ביניהם."
      הרגעתי אותה שזאת לא אשמתה.
      נאטי נענעה את ראשה. "הוא מגעיל שזה לא ייאמן. מה הוא רצה בכלל?"
      לא יכולתי לחזור בדיוק על דבריו של ג'קס, על כך ששתינו נמצאות בסכנה איומה. ישבתי ליד נאטי וחיבקתי אותה. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להגן עליה, ועכשיו התפלאתי שאפילו הרשיתי לעצמי את המותרות להתאבל על וין. נאטי היא אהבת חיי, ולא וין. ובו ברגע התירה אהבת חיי את עצמה מחיבוקי – היא כבר בוגרת מדי לדברים כאלה? – וחזרה על השאלה. "מה ג'קס רצה?"
      וכאן שיקרתי שקר נחמד: "לברך אותי שחזרתי הביתה."