פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      משחק הכיסאות

      אלכס כבר לא מבין בפני מי צריך לקום באוטובוס ובפני מי לא. אז אולי תשבו כבר?!

      "מפני שיבה תקום", כתוב בשלט שעל חלונות האוטובוס. כולם מסתכלים ביראת כבוד על העומדים לפני זקנים, או נשים בהיריון, או נכים, או כל מי ש"צריך" לעמוד בפניו. אבל איך, לעזאזל, אפשר לדעת בפני מי באמת כדאי לקום?

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילומי אילוסטרציה: ShutterStock)

      אף אחד לא רוצה שנחשיב אותו בתור "שיבה" שצריך לקום בפניה. לא מזמן קמתי לאישה מבוגרת באוטובוס, והיא אמרה לי לשבת.
      "למה? שבי, אני יורד עוד שתי תחנות", שיקרתי.
      "מה אתה חושב שאני, זקנה?" היא נראתה זועמת.
      "ברור!" הייתה המחשבה שלא אמרתי. המקום נשאר ריק, והאוטובוס מלא. לאף אחד לא היה נעים להתיישב, הרי האישה הזאת זקנה וצריך לתת לה לשבת. אבל אותה זה מעליב שבכלל נותנים לה את הכבוד. מפחיד אפילו לדמיין מה היה קורה לו קמתי בפני אישה בהריון, ואז מגלה שהיא סתם שמנה. מעליב.

      אילוסטרציה (ShutterStock)

      בפעם אחרת היה מושב ריק ליד חרדי, והאישה המבוגרת שעמדה לצדו החליטה לא להתיישב, כדי לא לגרום לו אי נוחות. הוא הובך. אני הובכתי. החרדי קם ושיקר ש"אני יורד גם ככה בתחנה הבאה", והלך לשבת במושב אחר. בלית ברירה היא התיישבה, ולקחה את זה די קשה. "לא נעים לי ממנו, אבל מה אני אעשה? קשה לי לעמוד".

      לא נעים. לכולנו לא נעים אחד מהשני באוטובוס. ולא תמיד ברורה ההיררכיה של מי צריך לפנות מושב למי. בדרך בחזרה הביתה מהבסיס, למשל, כשאני לבוש במדים שלי, קמה אישה מבוגרת ונתנה לי את המקום שלה, כי אני חייל. אמרתי שאין צורך, וראו זה פלא - גם היא פתאום הודיעה ש"זה בסדר, אני יורדת עוד שתי תחנות" והתעקשה שלא לשבת. וכך יצא שהיא עמדה, אני עמדתי, ומישהו אחר התיישב. עולם הפוך.

      בקיצור, עד שיהיו סוף סוף מספיק מושבים באוטובוס - תנסו להיות יותר ברורים בדרישות המיוחדות שלכם למקום מושב. אני בינתיים ארד פה, שתי תחנות לפני הזמן, רק כדי להימנע מהכאב-ראש הזה.