פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      החיילים של מחר

      כשאביה כתבה את הטקסט הזה ליום הזיכרון לפני שנתיים, גלעד שליט עוד היה בשבי. יום הזיכרון נמהל בחשש לגורלו ובפחד מפני הגיוס הקרב. ה-ZONE מעלה שוב את הטקסט. מה נשתנה?

      השנה, כמו בכל שנה, יתקיים טקס יום הזיכרון. וכמו בכל שנה, מחר כבר אפשר יהיה לשמוע אנשים מכל עבר מתכננים היכן יבלו את הערב, ערב יום העצמאות.

      השנה, כמו בכל שנה, נשיר "התקווה" ונזכור את הנופלים. נשמע סיפורי גבורה ונראה תוכניות עצובות בטלוויזיה.

      אבל השנה זה יהיה אחרת בשביל חלקנו, אלה שמתקרבים לגיל 18. כי בשנה הבאה אלו יכולים להיות גם אנחנו, או חברינו. הגיוס הולך וקרב.

      נר נשמה (ShutterStock)
      (צילומי אילוסטרציה: ShutterStock)

      אני שומעת על תלמיד מבית הספר שלי שעמד במחסום, כשהגיעה אליו אישה וביקשה שיאפשרו לה לגשת לבית החולים עקב כאבים חזקים ברגליים. ברגע שהתקרב אליה היא התפוצצה והוא נהרג. ואני חושבת על העתיד שלי, על הדברים שאיתם אצטרך אני להתמודד. בעוד כמה חודשים אנחנו וחברינו נתגייס, נעלה על מדים, נישבע אמונים למדינה ולצבא, ואולי גם נעמוד במחסומים. ואולי גם נישלח לקרב. והאבל מתערבב עם הפחדים, והפחד מתערבב עם תחושת ההערכה.

      עשרות אלפים של שמות, של סיפורים. של גבורה. זה החומר שאנחנו עשויים ממנו, זוהי התמצית, הגרעין של המדינה. אז כנראה שתמיד יהיו שחיתויות, ואפילו ראשי שלטונות שסטו מדרך הישר. ותמיד יהיו אסונות, תאונות, אכזבות והרבה ביקורות כלפי המדינה. אבל בסופו של עניין, כשעוצרים להביט בצעירים הנצחיים הללו - שהחמיצו אהבות, תוכניות ואלפי חלומות שלא הספיקו להגשים – מבינים איזו מדינה יש לנו בידיים. והם אינם רק מתקופת הפלמ"ח או האצ"ל, הם כאן בנינו, הם אנחנו. זה לא רק "הדור של פעם" זה פה, וזה עכשיו.

      השנה, כמו בכל שנה, היו דמעות, בכי וכאב. אבל השנה, מבעד לכל העצב והשכול הנורא, רגע לפני שאנחנו מחליפים תפקידים ומפקידים בידינו את המדינה – הייתה שם בכולנו, המון גאווה.

      הטקסט פורסם במקור ביום הזיכרון 2010 בוואלה! ZONE

      האם צריך לדעתכם להפריד את יום העצמאות מיום הזיכרון? הצביעו