פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      קטע מתוך "כל הדברים שעשיתי"

      בעולם עתידני טובע בפשע ועוני, אניה מוצאת את עצמה אשמה ברצח יוצא דופן: רצח בשוקולד. קטע מתוך ספר חדש לנוער

      הבכורה: כל הדברים שעשיתי
      מאת: גבריאל זווין
      מאנגלית: עידית שורר
      349 עמ'
      הוצאת כתר

      ניו יורק, 2083.
      שוקולד וקפה מחוץ לחוק. נייר כמעט לא ניתן להשגה. מים הם מצרך יקר. העיר טובעת בפשע ועוני.
      אבל אניה בלנשין, בתו של מאפיונר רב-כוח, חיה את חייה. הוריה אמנם נרצחו, אבל היא מטפלת באחיה ובסבתה, היא הולכת לבית ספר, והיא משתדלת להתרחק מהאקס שלה, הלוזר הנודניק.
      ואז הוא מת. ולא סתם מת, כי אם מהרעלת שוקולד, השוקולד שמשפחתה של אניה מייצרת בסתר. לפתע אניה מוצאת את עצמה בעין הסערה: במשטרה בטוחים שהיא אשמה, בבית ספר וגם באמצעי התקשורת השם שלה נישא בפי כול, והעיקר – משפחת המאפיה לא מתכוונת להניח לה.

      ובתוך כל זה, היא מתאהבת. ודווקא בזה שאסור לה להתאהב בו.

      "כל הדברים שעשיתי" הוא הספר הראשון בטרילוגיית "הבכורה" של גבריאל זווין.

      פרק 1: אני מגנה על כבודי

      בערב האחרון של החופש, לפני תחילת שנת הלימודים בכיתה י"א – הייתי בת שש-עשרה, בקושי – אמר ג?יב?ל א?רסלי שהוא רוצה לשכב אתי. ולא בעתיד הרחוק או הדי-רחוק. עכשיו.
      אני מודה שהטעם שלי בבנים לא היה משהו. נמשכתי דווקא לטיפוסים שלא רגילים לבקש רשות כדי לעשות מה שהם רוצים. בנים שדמו לאבא שלי, נניח.
      בדיוק חזרנו מבר-קפה לא חוקי שפעל פעם במרתף של כנסייה, לא רחוק מכיכר וושינגטון. זה היה בתקופה שקפאין ומיליון דברים אחרים היו אסורים על פי חוק. היו אז הרבה מאוד דברים לא חוקיים (שימוש ללא רישיון בנייר, טלפונים עם מצלמות, שוקולד ועוד), והחוקים השתנו במהירות כזאת שאנשים היו עלולים לעבור עבירות אפילו בלי לדעת. לא שזה שינה משהו. כחולי המדים היו ממילא עמוסים מדי. העיר היתה בפשיטת רגל, ולפי דעתי הפיטורים צמצמו את היקף כוחות המשטרה ב-75 אחוז. לשוטרים שנותרו לא היה זמן לטפל בנוער שהתמסטל מקפה.
      הייתי צריכה להבין שמשהו עומד לקרות ברגע שגייבל הציע ללוות אותי הביתה. הדרך מהבר-קפה לבית שלי, ברחוב תשעים מזרח בצפון העיר, היתה די מסוכנת, בלילה לפחות, אבל גייבל בדרך כלל הניח לי לדאוג לעצמי. הוא גר בדרום העיר, ונראה לי שהוא אמר לעצמו שעובדה שבינתיים עוד לא נהרגתי בדרך.
      נכנסנו לדירה, ששייכת למשפחה שלי פחות או יותר מאז ומתמיד – מאז 1995, השנה שבה נולדה סבתי ג?לינה. גלינה, שקראנו לה נ?נ?ה ושאין לכם מושג כמה אהבתי אותה, שכבה וגססה בחדר שלה. היא היתה האדם הכי זקן וגם הכי חולה שהכרתי אי פעם. ברגע שפתחתי את הדלת שמעתי את המכונות שהפעילו את הלב שלה ואת כל היתר. לא ניתקו אותה מהמכונות, כמו שהיו עושים לכל אדם אחר, רק מסיבה אחת – היא היתה אחראית על אחי הגדול, על אחותי הקטנה ועלי. המוח שלה נשאר צלול, דרך אגב. אף על פי שהיתה מרותקת למיטה, לא הרבה חמק ממנה.
      גייבל שתה אולי שישה אספרסו באותו הערב, שניים מהם מחוזקים בפרוזאק (גם כן לא חוקי) – והוא היה מוטרף לגמרי. אני לא מנסה להצדיק אותו, רק להסביר כמה דברים.
      הוא רופף את העניבה והתיישב על הספה."א?ני," אמר, "בטוח יש לך פה שוקולד. אני יודע שיש לך. אני מת לחתיכת שוקולד. בואי בובה, תארגני משהו לאבא'לה." הקפאין דיבר מגרונו. כשגייבל היה על קפאין הוא נשמע כמו מישהו אחר לגמרי. והכי שנאתי שהוא קרא לעצמו אבא'לה. אני חושבת שהוא שמע את זה באיזה סרט ישן. רציתי להגיד לו, אתה לא אבא שלי, תעשה לי טובה, אתה בסך הכול בן שבע-עשרה. לפעמים באמת אמרתי לו את זה, אבל לרוב התעלמתי. האבא האמיתי שלי תמיד אמר שאם לא מתעלמים מחלק מהדברים, מבזבזים את כל החיים במריבות. בעצם, גייבל אמר שהוא רוצה לעלות אתי הביתה רק בגלל השוקולד. אמרתי לו שהוא יקבל חתיכה ואחר כך ילך. למחרת היה היום הראשון ללימודים (אני היייי בכיתה י"א, כמו שכבר אמרתי; הוא בי"ב), ורציתי ללכת לישון.
      שמרנו את השוקולד שלנו בכספת סודית בגב חדר הארונות בחדר של נ?נ?ה. השתדלתי לעבור ליד המיטה שלה בשקט-בשקט, אבל האמת שהמאמץ לא היה נחוץ בכלל. המכונות שלה הרעישו כמו הרכבת התחתית.
      בחדר של ננה עמד ריח של מוות, שילוב של סלט ביצים בן יום (העוף היה בקיצוב), מלוני דבש בשלים מדי (הפירות היו די נדירים), נעליים ישנות וחומרי ניקוי (שאפשר לקנות באמצעות שובר). נכנסתי לחדר הארונות שלה, הזזתי הצידה את המעילים והקשתי את הצירוף. מאחורי האקדחים היה השוקולד, שוקולד כהה מאוד עם אגוזי לוז שהגיע מרוסיה. שמתי בכיס חפיסה אחת וסגרתי את הכספת. בדרך החוצה ניגשתי לנשק את סבתא על הלחי, והיא התעוררה.
      "א?ני?ה," היא אמרה בקול צרוד, "מתי חזרת?"
      אמרתי לה שאני בבית כבר כמה זמן. ממילא היא לא יולה לדעת, ואם היא תדע איפה הייתי היא רק היתה דואגת. אמרתי לה שתחזור לישון, שלא התכוונתי להעיר אותה. "את צריכה לנוח, ננה."
      "בשביל מה? עוד מעט תהיה לי מנוחת נצח."
      "אל תדברי ככה. את תהיי בחיים עוד המון זמן," שיקרתי.
      "יש הבדל בין להיות בחיים ללחיות," מלמלה ומיד החליפה נושא. "מחר מתחילים הלימודים."
      הופתעתי שהיא זוכרת.
      "לכי קחי לך חפיסת שוקולד טובה מהכספת, טוב, א?ני?יצ'ק?ה?"
      עשיתי כדבריה. החזרתי את החפיסה שהיתה לי בכיס לכספת ולקחתי אחרת, זהה.
      "אל תראי לאף אחד," אמרה. "ואל תכבדי אף אחד, רק את מי שאת באמת אוהבת."
      קל להגיד, חשבתי, אבל הבטחתי לה. נשקתי שוב ללחיה הכמושה והרכה של סבתי. סגרתי בשקט את הדלת מאחורי. אהבתי את ננה, אבל לא סבלתי את החדר המזעזע הזה.
      כשחזרתי לסלון גייבל לא היה שם. ידעתי איפה הוא יהיה.
      גייבל שכב מעולף באמצע המיטה שלי. לפי דעתי זאת הבעיה עם קפאין. קצת קפאין מתדלק בכיף, אבל יותר מדי דופק את הראש. ככה זה היה אצל גייבל, בכל אופן. נתתי לו בעיטה ברגל, לא חזק מדי. הוא לא התעורר. בעטתי עוד פעם, יותר חזק. הוא חרחר קצת והתגלגל על הגב. החלטתי לתת לו לישון עד שתעבור ההשפעה. במקרה הכי גרוע אני יכולה לישון על הספה. בכל אופן, גייבל היה חמוד כשהוא ישן. לא מזיק, כמו כלבלב או ילד קטן. נדמה לי שבמצב הזה הוא הכי מצא חן בעיני.
      הוצאתי מהארון את התלבושת האחידה של בית הספר והנחתי אותה על הכיסא שתהיה מוכנה למחר. ארגנתי את התיק לבית הספר והטענתי את הלוח שלי. שברתי חתיכה מהשוקולד הכהה. הטעם היה חזק והיה בו משהו שהזכיר יער. עטפתי את יתר השוקולד בנייר הכסף והכנסתי למגירה העליונה למשמרת. שמחתי שאני לא צריכה לכבד את גייבל.
      אתם בטח שואלים למה גייבל היה החבר שלי, אם אפילו לא רציתי להתחלק אתו בשוקולד. אז הסיבה היתה שהוא לא היה משעמם. הוא היה קצת מסוכן, וכיוון שהייתי טיפשה זה כנראה משך אותי. חוץ מזה אבא, מנוחתך עדן – אפשר לומר שחסרה לי דמות גברית חיובית. נוסף על כך, לא כיבדו מישהו בשוקולד סתם ככה: שוקולד היה באמת מצרך קשה להשגה.
      החלטתי להתקלח עכשיו במקום בבוקר. כשיצאתי מהמקלחת אחרי תשעים שניות (כל המקלחות פעלו על קוצבי זמן כי מחירי המים הלכו והאמירו כל הזמן), גייבל ישב ברגליים שלובות על המיטה ומילא את הפה בחתיכת השוקולד האחרונה שנשארה מהחפיסה שלי.
      הייתי עטופה במגבת. "היי," אמרתי, "אתה חיטטת לי במגירה!"
      שוקולד היה מרוח לו על האגודל, על האצבע ובזוויות הפה. "לא חיטטתי. הרחתי ומצאתי את זה," אמר באמצע הנגיסה. הוא הפסיק ללעוס רק לרגע כדי להסתכל עלי. "את נראית טוב. נקייה."
      הידקתי עוד יותר את המגבת שעטפה אותי. "טוב, אם כבר התעוררת ואכלת את השוקולד שרצית, אתה חייב ללכת," אמרתי.
      הוא לא זז.
      "נו כבר! החוצה!" אמרתי בתקיפות, אם כי לא בקול רם. לא רציתי להעיר את האחים שלי ואת ננה.
      ואז הוא אמר לי שהוא חושב שאנחנו צריכים לשכב.
      "לא," אמרתי, והצטערתי מאוד שהייתי טיפשה כזאת והלכתי להתקלח בזמן שבחור מסוכן במצב של עודף קפאין שוכב ומחכה במיטה שלי. "בשום פנים ואופן לא."
      "למה לא?" הוא שאל. ואחר כך אמר שהוא מאוהב בי. זאת היתה הפעם הראשונה שבן אמר לי את זה, אבל למרות חוסר הניסיון שלי ראיתי שהוא לא מתכוון לזה.
      "אני רוצה שתלך," אמרתי. "מחר יש לימודים ושנינו צריכים ללכת לישון."
      "אני לא יכול ללכת עכשיו, כבר אחרי חצות."
      בחצות נכנס לתוקפו בכל העיר העוצר לנוער מתחת לגיל שמונה-עשרה, אבל האמת היא שלא היו אז מספיק שוטרים לאכוף את התקנה הזאת. ולכן, כיוון שהשעה היתה רק רבע לשתים-עשרה, שיקרתי ואמרתי שאם הוא ירוץ הוא יספיק.
      "אין לי סיכוי להספיק. חוץ מזה ההורים שלי לא בבית, וסבתא שלך לא תדע שנשארתי אצלך. עשי טובה, תהיה נחמדה אלי."
      נענעתי את הראש לשלילה והשתדלתי לעשות פרצוף קשוח, וזה לא היה פשוט בכלל כשרק מגבת פרחונית צהובה כרוכה סביבי.
      "וזה שהרגע אמרתי לך שאני אוהב אותך, זה לא שווה כלום?" שאל גייבל.
      שקלתי את זה רגע והגעתי למסקנה שלא. "ממש לא. כי אני יודעת שאתה לא מתכוון לזה."
      הוא פתח עלי זוג עיניים גדולות ומטומטמות, כאילו העלבתי אותו או משהו כזה. אחר כך הוא כחכח בגרונו וניסה שיטה אחרת. "תעשי לי טובה, א?ני. אנחנו חברים כבר כמעט תשעה חודשים. עוד אף פעם לא היתה לי חברה כל כך הרבה זמן. אז... כאילו... למה לא?"
      פירטתי לו את כל הסיבות. ראשית, אמרתי, אנחנו צעירים מדי. שנית, אני לא אוהבת אותו. שלישית, והכי חשוב, אני לא מאמינה במין לפני הנישואים. בסך הכול הייתי ילדה קתולית טובה וידעתי בדיוק לאן התנהגות כמו שהוא מציע תביא אותי: ישר לגיהינום. רק שיהיה ברור – האמנתי (ואני עדיין מאמינה) מאוד בגן עדן ובגיהינום, ובכלל לא במובן המופשט. אני עוד אחזור לזה.
      העיניים שלו נראו קצת מוטרפות – אולי בגלל כל החומרים האסורים שהוא הכניס לגוף – והוא קם מהמיטה והתקרב אלי. הוא התחיל לדגדג את זרועותי הערומות.
      "תפסיק," אמרתי. "ברצינות, גייבל, זה לא מצחיק. אני יודעת שאתה רוצה שתיפול לי המגבת."
      "אז למה הלכת להתקלח, אם לא רצית –"
      אמרתי לו שאני אצרח.
      "ומה יקרה?" שאל. "סבתא שלך לא יכולה לצאת מהמיטה. אחיך מפגר. אחותך ילדה קטנה. את רק תעצבני אותם."
      משהו בי סירב להאמין שזה קורה לי בבית שלי. שהרשיתי לעצמי להיות טמבלית ופגיעה כזאת. קשרתי את המגבת תחת הזרועות ודחפתי את גייבל בכל הכוח. "ליאו לא מפגר!" צווחתי.
      שמעתי דלת נפתחת בקצה המסדרון ואחר כך צעדים. ליאו, שהיה גבוה כמו שאבא היה (מטר תשעים ושישה) הופיע בפתח החדר לבוש בפיג'מה בדוגמת כלבים ועצמות. אף על פי ששלטתי במצב, שמחתי שמחה עצומה לראות את אחי הגדול. "היי, א?ני!" ליאו עטף אותי בחיבוק מהיר והסתובב אל החבר שלי, שתיכף יהיה החבר שלי לשעבר. "שלום גייבל," אמר ליאו. "שמעתי רעש. אני חושב שאתה צריך ללכת. הערת אותי, מילא, לא נורא. אבל אם תעיר את נאטי זה לא יהיה כל כך טוב, כי מחר היא צריכה ללכת לבית ספר."
      ליאו הוביל את גייבל לדלת. לא נרגעתי עד ששמעתי אותה נסגרת ואת ליאו מבריח אותה בשרשרת.
      "לדעתי החבר שלך לא הכי נחמד," אמר לי ליאו כשחזר.
      "אתה יודע מה? גם לדעתי," אמרתי. לקחתי את עטיפות השוקולד שגייבל השליך ומעכתי אותן לכדורים. לפי אמת המידה של ננה, הבן היחיד בחיי שראוי לשוקולד הוא אחי.