פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      רוחות רפאים במכבסה

      האם שושי תצליח לפתור את התעלומה המוזרה של הגשר שקרס? קטע מתוך הספר "רוחות רפאים במכבסה"

      רוחות רפאים במכבסה
      מאת: עמלה עינת
      הוצאת יסוד, בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
      191 עמודים

      בספר "רוחות רפאים במכבסה" מופיעים אחד-עשר סיפורים, המבוססים עלאירועים שאירעו בארץ ישראל על סף קום המדינה, כשנערים ונערות בני זמננו חושפים את הסודות הנסתרים ואת החוויות הרומנטיות שמאחורי הסיפורים. לפניכם חלק מהסיפור "תעלומת הגשר שקרס".

      תעלומת הגשר שקרס

      א.
      עוצמת הרוח שסערה באזור באותו בוקר הטיחה את צמרות העצים אל פני הקרקע המסולעת. האנשים המעטים שהגיעו למקום בתוך פרצי הגשם הפרועים נאחזו בגזעים ובאבני המצבות הישנות כשרגליהם הפסוקות מחפשות היציבה מזדעזעות ממשבי האויר העזים.
      שושי חבקה בזרועה האחת את אבן המצבה הסדוקה הקרובה ביותר לחפירה, ובידה השנייה אחזה בכל כוחה במצלמה הרטובה הממוקדת בפניהם ובידיהם המכות של שלושת החופרים.
      במרחק צעדים, נפרד לעצמו, עמד דב בעיניים פעורות ושפתיים קפוצות.
      קולות המכושים התרככו כשהגיעו לשכבת האדמה הרכה. השלושה החליפו אותם במעדרים. הבור הלך והעמיק. שריקות הרוח מנעו כל דיבור ביניהם. שושי התקדמה אל שפת המחפורת והרכינה את ראשה פנימה. רגלה החליקה על ערמת הבוץ הדביק. נציג הרבנות הושיט את זרועו לתמוך בה אבל היא התייצבה במהירות והוא חזר לעמידתו הכבדה הקודמת.
      'אין כלום,' סימנו החופרים, 'שום סימן למשהו.' " תזוזו לכיוון השני," לחשה שושי בסערת נפש, "זה חייב להיות פה."
      אחרי עשרים דקות נוספות של עבודה מאומצת נשמעו הדי המתכת העמומים.
      שושי קרסה אל אבן המצבה שלצידה.
      פניו של דב החוירו. דם בצבץ על שפתו התחתונה מתחת לשיניו החותכות.
      עיניו של שמעון נקרעו בתוך פניו הקפואים. הוא ניסה לומר משהו אבל גרונו לא נענה לו.

      ב.

      66 שנים קודם לכן, ב-11:05 בלילה אירע הפיצוץ הגדול. ירח מלא זרח מעל האזור, שלא כפי שציפו מתכנני הפעולה מלכתחילה.
      שורת האנשים התקדמה בשתיקה בתוך הוואדי המסולע. בראש הובילו הסיירים, אחריהם חוליות האבטחה, החיפוי והחסימה, ובסוף - החבלנים שנשאו על גביהם את תרמילי חומר הנפץ הכבדים.
      דממת הצועדים היתה מוחלטת. רק נביחות בודדות של כלבים קרעו את השקט הלילי. לפתע נשמעה קריאה בערבית: "מין הדא?" ותשובה זריזה וסמכותית באנגלית מצוחצחת של אחד ממפקדי הכוח- get out of here immediately (תסתלקו מפה במהירות!). שלוש דמויות מוצללות נראו בורחות במעלה המדרון.
      עוד מספר דקות של מנוחה אחרונה בצל הבוסתן שבקצה הוואדי ושיירת האנשים התארגנה להמשך המסע. אלא שמיד, עם צעדיהם הראשונים נשמעו מטחי היריות . חולית החיפוי הגיבה במהירות בירי חוזר, והחבלנים שבקבוצה התקדמו בשעיטה חפוזה לכיוון הגשרים. ראשונים הגיעו למקומם הממונים על גשר הרכבת. הם עטו על עמודי הבטון והצמידו אליהם את חומר הנפץ. היריות המשיכו להינתז סביבם ללא הפוגה. כדור פגע במרכז חזהו של י.וו. והוא איבד את הכרתו ומת לאחר רגעים ספורים. י.ג נפגע ברגלו ונגרר על ידי חברו למחסה שמתחת לאחד העמודים. מטחי הירי הפכו לצפופים יותר ויותר, אבל האנשים לא הירפו מליפוף הבטון בכבלים ובחוטי החשמל שפרמו מגלילי העץ שלידם. לפתע נשמע רעם אדיר. נתזים של אש בקעו מכל העברים והתחברו ללהבה עצומה. גלי מפולת הרעידו את קירות הוואדי. גושי בטון וקרעי מתכת התעופפו וקרסו ארצה כשהם אפופים בשמיכת עשן שחורה. שניות של גהינום ואחריהן, בבת אחת, דממה איומה. מבעד למסך האבק הכבד ניתן היה להבחין בשרידי הגשר התלויים על קטעי ברזל מרוסקים.
      דקות ארוכות של תדהמה שיתקו את רגליהם וגרונותיהם של אנשי חוליות החיפוי המרוחקות עד שהצליחו לקרוע את עצמם מעמידתם, להתקרב אל מוקד הרעש ולקרוא-לצעוק לחבריהם שאמורים היו לפי מיטב הבנתם לברוח מסביבות הפיצוץ העז. אלא שצעקותיהם נותרו ללא מענה. הפקודה שניתנה להם במכשיר הקשר היתה לסגת מייד.
      לאחר שעות של הימלטות חסוייה מהכוחות הבריטיים שהוזעקו למקום הגיעו חלק מהלוחמים לקיבוץ הקרוב והוחבאו שם בבתי המשפחות. כמה מהם שהתקדמו לאט יותר בגלל פציעותיהם הסתתרו במערות שבדרך.
      בנוסף להרוג הראשון שנורה בראשית הפעולה נעדרו בספירה הסופית 13 לוחמים.
      למחרת יצאה חולייה של "חברה קדישא" לאיתור גופות הנפגעים שנותרו בשטח. על-פי הערכתם נמצאו באזור הפיצוץ שרידיהם של ארבעה עד חמישה הרוגים בלבד, ואלה נקברו בחיפזון בחסותה של קבורה קבוצתית אחרת בבית עלמין בחיפה.
      מטעמי הסודיות המוחלטת שננקטה בגלל חיפושי הצבא הבריטי לא נמסר למשפחות החללים על ההלווייה, וזמן רב לא נאמר להן דבר על גורלם. רק לאחר שבועות הועברה אליהן הודעה רשמית על היותם בחזקת נעדרים.
      למרות נוסח ההודעה שהעביר מסר ברור למדי בדבר הנחת מותם של כל השלושה עשר, ולמרות הידיעה שהסתננה למקורבים על הקבר בחיפה, היו רוב בני המשפחות משוכנעים שהקבורים בו, חסרי הזיהוי הברור אינם שייכים להם, שהרי דובר על שרידים מעטים בלבד. ובאשר לרמיזות המוות הכולל שעלו מהמכתב הרשמי, איש לא האמין בהן כשם שלא האמינו לשאר ההודעות של תנועת המרי בתקופת המחתרות ההיא.
      כך קרה שבמשך עשרות שנים רחשה בלב כל הנוגעים בדבר שנמנעו מדיבור גלוי על הנושא, תעלומת היעלמותם של יקיריהם שהמשיכה לינוק את חיותה מזיקי שמועות חדשות לבקרים
      ומציפייה איומה, בלתי מרפה.

      אמו של י. לא הסכימה לזוז משעות השחר ועד מאוחר בלילה מחלון המרפסת הצופה אל הדרך שליד ביתם. "אני חייבת להיות הראשונה שתראה אותו חוזר," לחשה לבעלה שניסה לשנות את הרגלה.
      עד מותה ניצב כסאה מול הפתח, והיא על מושבו השחוק, פניה לעבר הכביש הסואן.

      אמו של ש. שנולד חודשיים לאחר אותו לילה, שאלה אותו בפעם הראשונה בחייו רק בהיותו בן 13, איך זה שלא התעניין אף פעם באביו שלא הכיר, והוא אמר לה בחטף באותו רגע ממש שתקף אותו כאב ראש נוראי וברח לחדרו.

      אביו של ג. אסף בתוך שקית ניילון כל פיסת ניר עליה נזכר משהו שנגע ללילה ההוא.

      שתיקה גדולה וארוכה עטפה כמו כדורי זכוכית את רסיסי התקווה הקפואה ששרטו עד זוב דם את גופם ונפשם של בני המשפחות העגונות.

      ג.

      64 שנים אחרי כל אלה פנה ב.ש. לשושי בבקשה לערוך סרט על אירועי הלילה ההוא.
      "מאיפה בא לך הרעיון הזה פתאום להעלות מחדש את כל הסיפור הישן?" שאלה אותו.
      "אחי היה בין נעדרי קרב לטרון," ענה לה בשקט, "אני יודע מה זה לחכות למישהו בלי לדעת אם יש סיכוי שיחזור..."
      היא לא הוסיפה לשאול.
      הורי הנעדרים מאז הלכו זה מכבר לעולמם, ושושי ערכה מאמצי בילוש ארוכים על מנת לאסוף להכרות ראשונה שלפני החלטתה אם 'כן' או 'לא' את אחרוני הנותרים מאותה תקופה.
      האנשים שהתקבצו לאיטם על הגבעה מול הואדי היו כפופי גו וכסופי שער. מעל הספסלים עליהם התיישבו, כל אחד לעצמו, בצל האלה הקשישה שענפיה השיבו רוח נעימה על פניהם העגומים, נענו בתחילה במשפטים מגומגמים לשאלותיה המתחקרות. אלא שתוך זמן קצר הפך הגמגום לאמירות רהוטות שהתרוממו לויכוחים צעקניים - איך ומה ומתי היה כל אחד מהרגעים האיומים ההם באמת....
      שניים מהנוכחים המשיכו לעמוד שתוקים בצד גם בלהט הויכוח, וכשזה החל לסוב על צירו בין אמיתותיהם המתנקשות של הדוברים, פנו והתרחקו מהקבוצה לכיוון הרכס. רק לאחר סיומו של המפגש כשהתפזרו כל השאר למכוניותיהם ולדרכם, ובקרחת החורש נשארו שושי והמקליט שלה בלבד, חזרו השניים לאיטם. הם עקפו את מרכז הרחבה והתכוונו לצאת לכיוון החנייה, כאשר היא ניגשה אליהם ושאלה בשקט ענייני: "מי אתם?"
      "אנחנו האחים של י.ג. שנעלם בפעולה," ענה לה דב.
      תוך כדי דיבור הרים אליה את עיניו שהצטלבו בהבזק קצר בעיניה שופעות החום ובאותן שניות קלט מבלי להבין מדוע, שמחסום הריחוק הארוך מהנושא שגזר על עצמו משך שנים נבקע לפתע.
      עוד באותו לילה סגר את דלת חדר העבודה שלו כדי שלא להפריע לשנת רעייתו, ובדק בפעם הראשונה ביסודיות שיטתית את ניירות הארכיון הלא ממויינים שבשק הניילון הגדול שעבר אליו לאחר מות אביו ושרק על חלקם רפרף בעבר.
      שני העמודים הראשונים ששלף, שאת תכנם הכיר בשטחיות מהרפרוף הראשון ההוא, היו הודעתו של חבר הכנסת, ד"ר אפרים סנה, על השלדים שנמצאו בחפירה שבחיפה ותגובתו של בן גוריון, ראש הממשלה דאז לגביה, והראיון העיתונאי ב"מעריב" עם החוקר שלמה אלקנה בדבר "פתרונה הסופי של תעלומת ליל הגשרים."


      "היה תחקיר," הגיב בן גוריון להודעתו הדרמטית של אפרים סנה בכנסת שהאשים את הבריטים ברצח שלושה-עשר הלוחמים הנעדרים לאחר שנמצאו שנים עשר שלדים באדמת המחנה הצבאי הנטוש שלהם, "ולא נמצא כל קשר של הבריטים עם לוחמים אלה," קבע בפסקנות חד משמעית, "יש לנו ראיות בדוקות על כך."
      דב נזכר במפגש הראשון שלו עם הפרסום העיתונאי ההוא, מסוגל היה לחוש מחדש בנשימתו שנעצרה ברגעים ההם, בגלונים של הדם שגאו מתוך עורקיו אל ראשו ופניו הבוערים. 'אם באמת היה תחקיר,' רתחו בו המלים אז, 'איך זה שעד עכשיו... שאף פעם לא אמרו לנו שידעו שם בדרגים הגבוהים מה קרה ונתנו לנו להמשיך ככה...' הוא זכר את פני אמו במרפסת הציפיות שלה, את עיניה הממוקדות בכביש עמוס המכוניות שמול החלון הרחב, את אביו שעובר בשתיקה דקדקנית על עיתוני הבוקר ואחה"צ עם המספריים בידו, את שקית הניילון המתמלאת בגזירי ניר בארון הבגדים שבחדרם. הוא דמיין אותו רוכן שוב ושוב כפוף ראש מעל הידיעה הזאת ובוהה בה דרך זגוגיות משקפיו העבות, וזכר היטב גם את השקיעה החוזרת שלו עצמו אחרי התרתחותו הראשונית לתוך הערפול הפנימי שליווה אותו כל השנים: 'למה לפתוח מחדש, מי יענה לי בכלל אם אשאל. ואם יענו, איזה סיכוי יש שיאמרו לי את האמת?' - שמע את עצמו עונה ביאוש על התרסת אחיו הבוגר.
      גם העמוד הפותח של עתון "מעריב" עם הכותרת הראשית הזועקת – "ש. אלקנה פותר אחרי שלושה עשורים את תעלומת מותם של לוחמי גשר א-זיב..." הדיר שינה מעיניו במשך לילות רבים עד שהצליח לדחוק שוב הכל למרתף ההסחה הנעול.
      על מסמכי הקלסר שהעתיק בגנבה מגנזך צ.ה.ל זמן קצר אחרי מות אביו, שגם אותם הטמין מגולגלים בגומיה עבה בתוך אותו שקיק, לא סיפר לאיש מעולם. ברגעי הסגירה של המוזיאון הגיע לשם, חמק בזריזות בין קבוצות המבקרים שצבאו על דלת היציאה ונעלם בשרותים. לילה של חיפוש וצילום עבר עליו וכשיצא משם בשחר כשהוא מתחזה למנקה שנושא דלי ומגב בידו, היה קובץ הניירות המצולמים חבוי מאחורי כפתורי חולצת הג'ינס שלו המחופה באפודה עבה.

      שמונה שמות היו חתומים על המסמך שקבע ללא היסוס את מותם של כל הלוחמים, שבעה מהם בראשי תיבות בלבד, ורק אחד בשמו המלא – יהושע בלום.
      הוא חייב למצוא את האיש, חש אז בכל קצות עצביו שהתעוררו לפתע לאחר מות אביו, שהרי אצלו נמצא קצה החוט האמין היחיד לפתרון האמיתי.
      כאחוז אמוק התרוצץ בין משרדי רישום התושבים, עיריות, מועצות מקומיות, מודיעין הדואר. הוא המציא עשרות סיפורי כיסוי עבור כולם, אלא שלא הצליח לגלות דבר, עד שיום אחד, באקראי (או שלא באקראי) נמסר לו שהפלמ"חניק יהושע בלום הפך לכומר נוצרי שחי באחד המנזרים בירושלים.
      הפגישה בתא הקטן שבכנסייה בה מצא אותו לאחר חיפושים הזויים בכנסיות ובמנזרים שבכל האזור היתה כמו מנותקת מכל מציאות שהיא: ריח קטורת, דממה מהדהדת בין הקירות הגבוהים. פיסלה המוזהב של מריה וישוע הקטן בזרועותיה משקיפים על אולם העמודים הגבוה.
      איש גדול עמד מולו בגלימת אוהל חומה. פנים בהירים, מהוקצעים ועיניים בודקות שחולפות על פניו המאופקים. "הדברים עצובים ופשוטים," אמר לו, "כולם הלכו שם. נכון שרק כמה מהם נקברו בבית הקברות בחיפה, אבל יש עוד קבר..." אוזניו של דב נאטמו מלחץ הדם שהציף אותן ותוך דקה נקרעו בכאב עז כמו בנחיתת מטוס קשה –" מה?!" נפלטה זעקה מזועזעת מגרונו, "מה אתה אומר?!"
      "יש עוד קבר," חזר האב בלום על דבריו בקולו הרגוע, "בקיבוץ מצובה. לשם הבאנו את השרידים הנוספים שמסרו לנו הגששים הבדואים כמה ימים אחרי האיסוף הראשון של חברה קדישא."

      'הכל נקבר כבר ממילא, הכל נקבר איך שלא יהיה,' חזר דב בתוכו על המלים לאורך דרכו הביתה באותו ערב. 'לקבור. לקבור. אין טעם לחזור לזה שוב עכשיו. ההורים כבר אינם. אולי פעם יגיע הזמן לחשוף. לא היום. היום אני חייב לטמון הכל עמוק בתוכי לטובת כולם. לטובתי.'

      כעת, לזכר עיניה רושפות החום של שושי, התהפכו קרביו בפעם הראשונה מאז. אבל למרות זאת ולמרות המפגשים והשיחות הצפופים שהיו ביניהם במשך כל השנה שלאחר מכן, על קטע זה של יהושע בלום והקבר הנוסף לא סיפר לה דבר. רק אחרי שהגיעה בכוחות עצמה אל גל האבנים שבמצובה ודיווחה לו עליו בהתרגשות אדירה, אמר לה בקול שלו לחלוטין שהוא יודע עליו כבר שנים רבות.

      ד.

      אלא שכל זה קרה לאחר זמן, כנזכר, ואילו בתחילת הדברים הגיבה שושי בהסתייגות גמורה כמעט לרעיון של הפקת סרט על ליל הגשרים שהציע לה ברוך ש.
      "רק סרט יוכל לדחוף סוף סוף לפיענוח של שורש התעלומה הכואבת הזאת, ניסה לבקע את חומת האדישות שלה."
      "אחרי כל השנים האלה, מה זה כל כך חשוב עכשיו, ובעיקר, מי יתרום כסף בשביל סרט כזה?"
      "את זה תשאירי לי. ראשית תסכימי להציץ בחומר ולראות אם יש סיכוי שמשהו מתוכו ידליק אותך בכל זאת."

      מתוך הסיפור "תעלומת הגשר שקרס" בספר "רוחות רפאים במכבסה".