פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      על מילואים, נהגי אוטובוס וטורטיות

      הגולשת שי, משוחררת טרייה מצה"ל, מספרת לנו את הסיפור שלה מ"עמוד ענן" - מהשחרור לאזרחות וישר למילואים. סיפור אמיתי וקצת אבסורדי

      בתחילת השבוע שעבר השתחררתי. בעודי מצטלמת בשלל פוזות מחמיאות עם החוגר הגזור שמסמל את תחילת החירות, העבירה לי מש"קית השלישות ביד רועדת את חוגר המילואים שלי.

      "שלא תזדקקי", אמרה לי, "אבל מדינת ישראל, את יודעת איך זה.." ובלחיצת כפתור מחקה אותי ממאגר לובשי המדים הסדירים.

      את הימים הראשונים של האזרחות העברתי במחשבות הרות גורל על עתידי. כעת שאני יכולה לעשות כל שברצוני - מה אעשה קודם? איזו תרומה משמעותית אתרום לאנושות? איזה חותם אטביע? מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?

      אז הלכתי למקום שממנו מגיעות התובנות המשמעותיות בחייו של אדם.

      זארה.

      טלפון ממספר חסום

      בעוד אני מנסה למצוא עצמי בין המדפים והקולבים צלצל הטלפון, על הצג מספר חסום. כמי שהתחנכה על כך שלעולם לא מסננים מספרים חסומים (אי אפשר לדעת מתי זו תהיה אראלה ממפעל הפיס), עניתי.

      "שי?", ענה הקול הגברי מהצד השני. משהו בתחושות הבטן שלי סימן שזה לא נציג של אראלה.

      "צו 8, יקירתי. עוד היום להתייצב בנתיבות. לא יכול לפרט יותר מדי, אבל את צריכה להגיע".

      אפילו לא הספקתי להגיד שרק השתחררתי רק לפני יומיים, וזה לא שאני לא רוצה, פשוט אני מעצבת את חיי האזרחיים ברגעים אלו ממש, ואני אוהבת את הדרום, בחיי, אפילו יש לי חברים בבאר שבע ובאשקלון, אבל רק עכשיו הכנסתי את המדים למחסן, וקיפלתי כל כך יפה, ואולי... אם אפשר... לחכות קצת שיירגע...

      שעתיים מאוחר יותר עמדתי עם תיק ענק מתחת לשלט האוטובוס "אופקים, שדרות, נתיבות". זה היה שעות ספורות אחרי הפיגוע בתל אביב, כך שכל עובר אורח שנעמד לידי בתחנה הזכיר לי את אחיו התאום של אחמד ג'בערי, שרק מחכה להתפוצץ לידי.

      חשדתי בדתי הנחמד שהציע לי להתכבד בבמבה (כאילו שחמאס לא שמעו על רעל שמוסתר במזון), חשדתי במוכרת הסופגניות שעמדה בכניסה לתחנה (לאבקת סוכר יש דימיון מטריד לאנתרקס) והתיאור של המחבל כ"נמוך קומה, שחום, בעל חולצה צהובה עם פסים ירוקים", לא רק שהפכה אותו למפגע אופנתי מהלך, גם שמה מבחינתי כל עובד זר על הכוונת.
      כשהגיע האוטובוס המיוחל, העברתי דקות ארוכות בבחינה אסטרטגית שלו.

      בהנחה והוא עלול להיות ממולכד, איפה כדאי להתיישב? הספסל האחורי הוא המסוכן ביותר, החלטתי. הנהג לא רואה אותו, וקל מאוד לעלות להטמין בו פצצה ולרדת בנונשלנט.
      המושבים האמצעיים חשופים לזכוכיות מכל צידי האוטובוס. גם השתטחות מיידית על הקרקע לא תציל אותי בזמן אסון.

      בסוף התיישבתי במושב מאחורי הנהג. אולי לא הכי אסטרטגי, אבל לא באמת ידעתי איפה התחנה של נתיבות.

      "את למילואים?" שאלה אותי גברת עם שני ילדים קטנים וערימות של מזוודות. הנהנתי.

      "אנחנו חוזרים הביתה", היא אמרה, זורה מלח על הפצעים האזרחיים שלי, "עכשיו, כשגם בתל אביב לא בטוח, הכי טוב בבית. תאמיני לי".

      אילסוטרציה (ShutterStock)
      הנהג נתן פקודות, אנחנו צייתנו (צילומי אילוסטרציה: ShutterStock)

      משתטחים עם הנהג על האדמה

      כשהתקרבנו למשמר הנגב, הביט הנהג אחורנית והכריז: "אנחנו נכנסים עכשיו לאזורים מסוכנים. אני מבקש מכולכם לשמור על קור רוח ולציית להנחיות שלי". וכך הפכנו, האישה עם המזוודות, הסטודנטית מספיר ואני - מנוסעות תמימות, לנבחרת אמיתית. מיני מחלקה אם תרצו, בפיקודו של רב אלוף יוסי הנהג.

      יכול להיות שבעברו הצבאי היה יוסי מורה חיילת, אבל הוא אחז בהגה עכשיו (בכל המובנים), והנחיות שלו היו פקודות לביצוע.
      "צבע אדום במשמר הנגב", צרח האלוף, "אני עוצר בצד הדרך. כולן אחת אחרי השנייה בריצה החוצה, לא משאירים שבויים בפנים. אתן יוצאות ורצות לגומחה מצד ימין. כולן רואות אותה? ידיים על הראש,רגליים מוצמדות לבטן, להשתדל לא להרעיש. הם בכל מקום".

      וכך, עמד יוסי ודחף את כולנו בזו אחר זו לגומחה. "אף אחת לא קמה עד שאני אומר שהשטח פנוי. ברור?", שכבנו באמצע הכביש המהיר, מנסות למלא את הפקודות של יוסי, בעוד הסטודנטית בוכה בהיסטריה והילדים משחקים בלהשליך עליי אדמה (כשיוסי מעודד אותם שזו הסוואה מצויינת) - דקות ארוכות.

      המשך הדרך היה דומה - בשדה יואב יוסי הנחה אותנו לשכב מאחורי עץ, בקריית גת יצרנו שרשרת אנושית והתחבאנו מאחורי פח זבל ובשדרות לא היה מחסה אז הסתפקנו בתפילת "שמע ישראל".

      חמ"ל בטורטייה

      בנתיבות התאחדתי עם המחלקה המקורית שלי. נפרדתי מיוסי בדמעות, כשהוא מעביר לי את שרביט הפיקוד. "היית בסדר גמור בנסיעה, שי, אני סומך עלייך שתדעי מה לעשות הלאה". ובמילים אלו המשיך לתחנה הבאה, ואני נותרתי נרגשת כביום השבעתי בטירונות.

      איך שהגעתי קיבלתי במתנה שכפ"ץ, קסדה ונשק. מרגישה קרבית מאי פעם, נכנסתי לאוטו בדרך לכפר עזה.

      "אל תגיעו עדיין. יש כאן אינספור נפילות. תישארו בינתיים בנתיבות", הורה המפקד העליון, ואנחנו, כמו כל חייל שמכבד את עצמו, עשינו הערכת מצב והחלטנו על דפ"א חלופית.

      בטורטייה של נתיבות מצאנו את עיקר הסד"כ הזמין של צה"ל. בעוד אנו יושבים בטורטייה, מחכים להזמנה שלנו ומשחקים במשחק המלחמה רב המשתתפים "כולכם טועים ואני יודע הכי טוב מה צריך לעשות עכשיו צבאית, פוליטית ומדינית", נשמע קול נפץ אדיר. "נחיתת רקטה!" אחד הקצינים צעק, וכולנו ירדנו לפזאצטה ותפסנו מחסה, (יוסי יהיה גאה בי, חשבתי לעצמי.)

      "מה אתם סתומים?", צעק עלינו יגאל מהטורטייה. "זו לא נפילה יא קרועים. זה הרעש של המכונת טורטיות".

      מבוישיים ונכלמים הבטנו זה בזו, מנסים לצאת באלגנטיות מהסיטואציה. משלא נמצאה דרך שכזו, טמנו ראשינו בעיתונים והמשכנו לבלוס.

      הביתה

      את הלילה העברתי בקדמית, ישנה כפיות עם אנשים במצב צבירה מפוקפק שניכר כי לא התקלחו כבר שבוע, בעוד הנפילות מהדהדות בשטח וכל פרשנינו במיל' חולקים ממשנתם. "לא להיבהל. זה היה מכוחותינו". ומיד לאחר מכן - "שומעים את הקול? זה שלהם, לא שלנו".

      האחד מפרש של מי התחמושת, השני מסוגל כבר לזהות את הכלי הספציפי והשלישי יודע לזהות את מיקום הפגיעה.

      קמתי אחרי מספר שעות, כדי לגלות שאת השק"ש מיקמתי על קן נמלים. מרבה הרגליים שהתיישב לי על הלחי ואיחל לי בוקר טוב, החול שנכנס לי לפה כשצחצחתי שיניים, מה שפעם קראתי לו בחיבה "שיער" והיה דומה באותו בוקר לצמר פלדה - סימן לי ולביבי ככל הנראה את אותו הסימן.

      זה הזמן להפסקת אש.

      באוטובוס בדרך הביתה צלצל הטלפון. מספר חסום היה על הצג. השכל הישר אמר לי לענות, הלב פעם בחוזקה, אבל הציונות (כלומר המחשבה שאולי בכל זאת הפעם זאת אראלה), הביאה אותי לענות לטלפון.

      "שי?" אותו קול גברי מוכר חיכה מעברו השני של הקו,"רק רציתי להגיד לך תודה רבה שבאת למילואים. באמת. בכל מקרה, אני שומר את הטלפון שלך, ואת איתנו מעכשיו. שלא נזדקק... אבל מדינת ישראל.. את יודעת איך זה...".