פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרק ראשון מתוך הספר "חום"

      מה קורה כשגלדיאטור מהעבר ונערה מההווה נפגשים באמצעות מחלה מסתורית? קבלו פרק ראשון מתוך "חום", הספר החדש והמסקרן

      מאת: די שולמן
      מאנגלית: יעל ענבר
      הוצאת ידיעות ספרים

      ס?תו?ס ל?או?נ?ט?יס הוא גלדיאטור צעיר ויפה תואר בשנת 152 לספירה. הוא מעולם לא הפסיד בקרב, עד שאישה צעירה בקהל מסיחה את דעתו והוא נפצע בזירה ונופל למשכב כשהוא סובל מזיהום ומחום גבוה.

      אווה קור?צקי היא נערה זועמת בשנת 2012. היא נזרקה כבר משני בתי ספר, ואמה ואביה החורג כמעט התייאשו ממנה לגמרי. אבל להפתעת כולם אווה מתקבלת לפנימייה היוקרתית "סנטה מגדלנה", ושם, במעבדה לביולוגיה, היא באה במגע עם תכולה של בקבוקון מסתורי ונופלת למשכב כשהיא סובלת ממחלת חום מוזרה.

      חום הוא סיפור של מסתורין ואהבה, השובר את גבולות הזמן והמרחב ומפגיש בין שני גיבורים גדולים מהחיים... ומהמוות.

      פתח דבר

      ס?ת פקח עיניים. הרעד הבלתי?נסבל פסק. הוא התיישב בזהירות. אין עוד כאבים מייסרים בגפיים. אין סחרחורת. אין כאב ראש מוחץ. החום עבר לגמרי.
      הוא העביר את רגליו לאט אל מעבר לשולי המזרן הדק שעליו שכב והביט בתא האפלולי. התא נראה בדיוק כמו שהיה אמור להיראות — שולחן עץ נמוך עמוס עשבי מרפא ובקבוקונים, מים נקיים בכוס. הוא הביט בעיניים מצומצמות באור המרצד של מנורת השמן. ההילה ה?בהבה סביבה בקשת מפתיעה של צבעים והבהילה אותו קצת.
      "מ?אט?" הוא קרא.
      הוא ציפה שקולו יהיה צרוד ומותש, אבל הוא נשמע צלול ובריא. הוא קם — הוא הרגיש שרגליו חזקות. הוא ניגש אל הדלת. היא היתה פתוחה.
      מוזר.
      הוא יצא אל המסדרון הצר.
      ריק.
      ק?ס?ר?ק?ט?ין הגלדיאטורים היה אמור להיות שוקק חיים. איפה כולם?
      הוא רץ אל תאו של מתיאס.
      גם הוא ריק. טוניקה היתה מושלכת על המזרן, ומכתש ועלי עם תרופה כתושה?למחצה עמדו נטושים על השולחן הסמוך לחלון הקטן.
      ס?ת ניגש אל החלון והביט החוצה. שוב אותם אורות צבעוניים ריצדו בשולי זירת האימונים הריקה במפתיע. הוא העיף מבט לעבר השערים. איפה השומרים? הם אף פעם לא עזבו את עמדתם.
      בלי לחשוב פעמיים הוא נמלט מהבניין וחצה בריצה את הזירה הנטושה עד שהגיע אל שערי העץ הענקיים. הוא העיף מבט לאחור והדף אותם בכוח. הם נפתחו בצליל נקישה. הוא חמק ביניהם במהירות, לפני שהרעש יסגיר אותו, והמשיך לרוץ, משוכנע ששוביו לא יתמהמהו לרדוף אחריו.
      הוא ידע לאן פניו מועדות: אל מקום המפגש הסודי שלהם. הוא דמיין אותה עומדת בצל העצים. ממתינה לו.
      ל?יב?י?ה. ל?יב?י?ה שלו.
      ואז קפא במקומו, כי לפתע נזכר. היא לא תהיה שם. היא לא יכולה להיות שם. היא איננה, לעד.
      הוא ראה אותה מתה.

      פרק 1: עבריינית

      יו?ר?ק, אנגליה, שנת 2012


      "אווה, מה הבעיה שלך?"
      משכתי בכתפיים. מאיפה להתחיל?
      "אז מה עשית בזמן שהיית אמורה להיות בבית הספר?"
      "א?ה — כל מיני דברים."
      "מה זה אמור להביע?"
      באמת? אתה באמת רוצה לדעת, אבא?
      "אווה, מה יהיה איתך בסוף?" אמא הצטרפה סוף?סוף לחגיגה.
      איך לכל הרוחות אני אמורה לדעת מה יהיה איתי בסוף? אבל תודה, אמא, שאת מזכירה לי שאין לי שום עתיד, ושאת תמיד תתמכי בו.
      החזרתי להם מבט. אמא שלי והאבא החורג שלי, קולין. עכשיו רק חסר לי שיופיע ט?ד היקר (הבן שלו, לא האח שלי), כדי שהם יהיו שלושה נגד אחת.
      "נמאס לי מזה, אווה," אמר קולין. "לכי מפה! אני לא רוצה לראות אותך — "
      "זה הדדי," מ?למלתי כשעברתי על פניו ורצתי בסערה אל החדר שלי.
      הדחף הראשון שלי היה לקחת את הגיטרה, להגביר את עוצמת המגבר ולצרוח. אבל לא סמכתי על עצמי. אהבתי יותר מדי את הגיטרה — היא היתה פעם של אבא שלי — ואני רק רציתי לנפץ משהו. ניסיתי להסדיר את הנשימה, אבל הזעם רק הלך וגבר. הייתי מוכרחה להסתלק משם. לקחתי את המעיל ויצאתי מהבית בטריקת דלת.
      ואז רצתי... עברתי דרך העיירה, חציתי את הפארק, ירדתי בגבעה אל הנהר. רצתי לאורך השביל כשאני מתעלמת מהאנשים שעשו ג'וגינג, מהאנשים שטיילו עם כלבים, מהשריקות הבלתי?נמנעות — כשאני באמת רוצה, אני מסוגלת לחסום כל דבר — עד שלאט?לאט הלהט האדום והמחניק התחיל לשכוך והרגשתי רגועה יותר.
      הצלחתי אפילו לגחך קצת ביובש. כי לשם שינוי, לקולין באמת היתה סיבה להשתגע.
      זרקו אותי מבית הספר. שוב.
      קראתי מספיק כדי לדעת ששתי הרחקות אומרות שזהו, אין לך יותר סיכוי. ולמרות שלא הופעתי בבית הספר כבר כמה שבועות, הרגשתי טוב מאוד את החלל הריק שנפער לפני. העתיד שלי.
      בטני געשה. די מפחיד להיות בת שש?עשרה ובלי שום סיכוי.
      לא רציתי לחשוב על החיים שלי ועל איך הגעתי למצב הזה. הרגשתי שאני צריכה להמשיך לרוץ כדי לחסום הכול, אבל המוח שלי סירב להפסיק לתסוס בלי שליטה.
      המוח שלי.
      אין ספק שהמוח שלי היה לב הבעיה. כל כך הרבה פעמים השתוקקתי להיות נורמלית. אבל האם הייתי נורמלית אי?פעם? מאושרת? כמו ילדים אחרים?
      יכולתי לזכור רק את הרגע שבו המצב התחיל להידרדר... הרגע שבו הבנתי שכישרון עשוי להיות קללה.
      בת כמה הייתי? בערך בת שש, כנראה. אבא שלי כבר מת לפני, אני לא יודעת — כמעט שנה, נראה לי... ואף שהחודשים הרבים שאמא העבירה בבכי בלתי?פוסק כבר נגמרו, העניין שהיא גילתה בי המשיך להיות... אקראי. ולכן היה לי שפע של זמן לשעשע את עצמי.
      באותו יום הטלוויזיה פעלה כרגיל — אמא דחפה לי ליד את הש??לט ואמרה לי להישאר מולה. אבל נמאס לי מהטלוויזיה. קראתי את כל מה שהיה לקרוא בבית (טוב — לא היו לה הרבה ספרים) והיה לי משעמם.
      הסתכלתי החוצה דרך החלון. אמא היתה בגינה ושכבה על כיסא נוח בעיניים עצומות. אני זוכרת איך הצמדתי את הפנים לחלון והשתוקקתי להכריח אותה, בכוח רצוני בלבד, לפקוח עיניים ולהביט בי. אבל ברור שהיא לא עשתה את זה. כשפניתי משם באי?רצון הבחנתי במחשב הנייד שלה, שעמד פתוח על השולחן. ניגשתי אליו סתם ככה ונגעתי במקש. הוא התעורר לחיים. הוא היה פתוח על אתר אינטרנט: אמא שלי הזמינה יין. יין לא היה דבר מעניין במיוחד לילדה בת שש, אבל התבוננתי באמא שלי מקלידה וקלטתי את העיקרון. חוץ מזה, התברר שיש לי זיכרון צילומי וקלטתי הרבה מהדברים שאמא הקלידה — כמו פרטי חשבון הבנק שלה, קוד הזיהוי והסיסמה. תוך כמה שעות גם אני ערכתי קצת קניות.
      שמחתי מאוד כאשר כעבור כמה ימים הגיעו עשרים וחמש שקיות של סוכריות בכל מיני טעמים, מאה בקבוקי לימונדה, גור לברדור ושלושה חתלתולים סיאמיים. אמא שלי לא שמחה. הודיתי ברצון בעריכת הקניות, אבל היא לא האמינה לי והניחה שנפלה קורבן לבלגן כלשהו של גנבת זהות ברשת.
      היא לא הרשתה לי לשמור את הקניות שלי, ולכן לא עשיתי את זה שוב, אבל גיליתי עולם חדש ומדהים, עולם שהיתה לי בו שליטה מוחלטת. בעיני ילדה קטנה, בודדה וחסרת ישע, הגילוי היה מסחרר.
      עד גיל שמונה כבר יכולתי לפרוץ את רוב צופני אבטחת הנתונים וחומות האש, ואף שאיש לא חשד במעשי, היה לי מספיק שכל לכסות היטב את עקבות?י. אז כבר ידעתי שהפעילות הזאת לא לגמרי חוקית. אבל המניעים שלי היו טהורים: פשוט נהניתי מפיצוח הצפנים — הם ריתקו אותי. לא התעניינתי בסודות של אנשים, במידע עליהם, במצבם הכספי. פריצת הדלתות הנעולות פשוט ריגשה אותי.
      אין צורך לומר שלא הסתדרתי טוב כל כך עם ילדים אחרים בני שמונה. בובות ברבי ממש לא עניינו אותי. אהבתי את הרעיון שיהיו לי חברים. למעשה, השתוקקתי שיהיו לי חברים. אבל לא יכולתי לזייף נורמליו?ת בצורה טובה מספיק. לא הבנתי שילדים לא רוצים שאחשב את תוצאות המשחקים במגרש לפני שהם מתחילים לשחק. או שכל הרעיון במשחק זיכרון הוא לא לזכור מה מופיע בצד השני של כל כרטיס. עד מהרה הם הפסיקו להזמין אותי לשחק איתם.
      הלימודים היו בעיקר מייסרים. ישבתי שעות על גבי שעות אינסופיות והקשבתי לעו?בדות מיושנות ולרעיונות שזמנם עבר. וגם בבית המצב לא היה הרבה יותר טוב... קולין בקושי סבל אותי, ואילו ט?ד נראה כאילו הוא מתעב אותי יותר מיום ליום.
      המון פעמים חלמתי לברוח, אבל לא ידעתי איך, ולכן במשך כמה שנים הסתפקתי בבריחה וירטואלית — יכולתי להתקין על המחשב שלי משחקים פיראטיים שאי?אפשר היה לגלות אותם, ומצאתי נחמה רבה ביכולת להפוך למישהי אחרת, מישהי בעלת עוצמה, מישהי שמסוגלת לגבור על אינספור אויבים דמיוניים. המשחקים הפכו לחיים האמיתיים שלי. הם עזרו לי לשמור על השפיות... עד שגיליתי עולם מרגש עוד יותר.
      הייתי בערך בת אחת?עשרה וסוף כל סוף התחלתי להבריז מהלימודים. לא בכוונה, בהתחלה. בבוקר יום שני אחד פשוט לא הצלחתי להכריח את עצמי לרדת מהאוטובוס בתחנת בית הספר, ועד יום חמישי כבר גיליתי את הספרייה העירונית: סוללות של מחשבים, מדפי ספרים, ואף לא אחד שיציק לי. איך הצליח נווה המדבר הזה להתחבא כך ממני? הוא הפך לגן העדן שלי. יום אחר יום ישבתי בפינה נסתרת ובלעתי מידע: התפוררות הסטליניזם, הסדר החברתי בבריטניה תחת השלטון הרומי, רוסית, לטינית, יוונית, תורת הקוונטים, מוטציות גנטיות... כמעט כל דבר הדליק אותי. כשהגעתי הביתה המשכתי לקרוא ברשת עד שמישהו נכנס. ואז הייתי ממהרת למחוק את היסטוריית הגלישה שלי, מתנתקת, מכבה את המחשב ומדליקה את הטלוויזיה.
      באמת האמנתי שאוכל לחמוק מעונש. חשבתי שהתכוננתי לקראת כל סכנה אפשרית. ערכתי מחקר על מחלות ארוכות?טווח עם תסמינים שיכולתי לחקות בקלות, וזייפתי מכתב מאמא שלי שטען שאני סובלת מתסמונת התשישות הכרונית, ושעלי להיעדר מבית הספר לזמן בלתי?מוגבל.
      השתמשתי באותו סיפור כאשר הספרנית דרשה כעבור זמן?מה לדעת מה אני עושה שם. חשבתי שהיא האמינה לי. אפילו התחלתי לתת בה די אמון כדי לנהל איתה כמה שיחות על מערכת החוק של קנדה (היא היתה קנדית), אבל היא התגלתה כבוגדת מוחלטת.
      שלושה חודשים אחרי שנכנסתי לגן העדן, נזרקתי ממנו. רגע אחד הייתי שקועה לגמרי במאמר בכתב העת "ל?נ?ס?ט" על מחקר בנושא תאי גזע, וברגע הבא איזה עובד סוציאלי מחריד למראה טפח לי על הכתף.
      שעתיים תמימות סירבתי לדבר. ידעתי שברגע שאגלה להם איך קוראים לי הם יתקשרו להורים שלי ויחזירו אותי לבית הספר. לרוע המזל, הייתי ילדה בת אחת?עשרה שלא עברה הכשרה מיוחדת של הקומנדו הבריטי להתמודדות עם עינויים, ולא הצלחתי להחזיק מעמד בחקירה. נשברתי. אמא וקולין לקחו אותי הביתה (ריב עצום) והחזירו אותי לבית הספר. קיבלתי את האזהרה הרשמית הראשונה שלי.
      משמעות הדבר היתה שאם אעשה עוד משהו ממש רע, יזרקו אותי מבית הספר.
      איזה יופי! עכשיו רק הייתי צריכה למצוא תעלול מספיק רציני כדי שירחיקו אותי מבית הספר לתמיד. התחלתי לערוך מחקר ולחרוש מזימות.
      גיליתי שיש רשימה של עבירות שמצדיקות הרחקה מבית הספר. היעדרות (מספר שש) בוצעה בהצלחה. עכשיו נותר לי רק לבחור את העבירה השנייה. שללתי מיד אלימות, בריונות או אספקת סמים. אבל עבירה מספר שבע נוצרה במיוחד בשבילי — פריצה למחשבים! האתגר העיקרי היה לגרום לכולם להאמין מיד, בלי שמץ של ספק, שאני החשודה היחידה.
      זה היה מהנה מאוד. פרצתי לחשבון הדואר האלקטרוני של המנהל וחיברתי מכתב התפטרות מושלם, שאותו שלחתי לכל חברי מועצת בית הספר וסגל העובדים. לאחר מכן שלחתי אימייל לכל התלמידים ובו הודעתי להם שהלימודים בוטלו עד סוף השבוע. השארתי עקבות קלים וברורים אל החשבון שלי, וכעבור ארבעה ימים זימנו אותי לבירור. נאלצתי להשלים עם שעה שלמה של זעם ונזיפות, אבל אחריה יצאתי מבית הספר בצעד קליל בלי להביט לאחור.
      למען האמת, למרות שמעולם לא הבטתי לאחור, גיליתי שגם להביט קדימה זו אינה משימה קלה במיוחד. כי הכעס של המנהל היה כמו עיטוש קל יחסית לזעם של הורי. הם ק?רקעו אותי למשך שבוע ואחר כך שלחו אותי לתיכון ממלכתי ד?או?נ?ל?י...
      באופן מפתיע, ממלכתי ד?או?נ?ל?י היה בסדר בהתחלה. הוא היה גדול, אנונימי, והיו בו מספיק תלמידים מופרעים כדי שאף אחד לא יתמקד בי. הצלחתי בשקט להיות רואה?ואינה?נראית במשך כמעט שלוש שנים.
      אבל למרבה הצער, כשהגעתי לגיל ארבע?עשרה, התעניינות מקרית התחילה להיות בעייתית.
      כאילו החיים שלי לא היו מספיק מסובכים, התחלתי לפתח את מוגבלו?ת מספר שתיים.