פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרק ראשון: "ארץ הצללים"

      הספר השלישי בסדרת "בני האלמוות" סוף סוף מגיע לארץ - ואתם מקבלים את הפרק הראשון מתוכו. האם אהבתם של אוור ודמיין - שאסור להם לגעת זה בזו - בסכנה?

      "ארץ הצללים" הוא הספר השלישי מתוך שישה ספרים בסדרה המצליחה "בני האלמוות".
      מאת: אליסון נואל
      תרגום: נילי לוי
      316 עמודים


      אוור ודיימן עברו יחדיו אין-ספור גלגולי חיים ונלחמו בכוחות האפלים ביותר על מנת שיוכלו להיות ביחד לנצח. אבל קללה רבת-עוצמה שפוגעת בדיימן, גורמת לכך שאפילו המגע הגופני הקל ביותר ביניהם יכול להוביל לתוצאה הרסנית. אוור, הנואשת לשבור את הקללה, מחפשת כישוף שיציל את דיימן וזוכה לקבל עזרה ממקור לא צפוי- בחור בלונדיני וירוק עיניים בשם ג'ו?ד, ולמרות נאמנותה המוחלטת לדיימן - היא חשה כלפי ג'וד משיכה בלתי נשלטת. האם אהבתה של אוור לדיימן תעמוד במבחן?

      פרק ראשון

      "כל דבר הוא אנרגיה."
      עיניו הכהות של ד?יימ?ן מתמקדות בעיני, מדרבנות אותי להקשיב, הפעם באמת להקשיב. "כל דבר סביבנו..." הוא מניף את ידו בתנועת קשת רחבה, מצביע על האופק שהולך ומיטשטש ועוד מעט יהפוך לשחור. "כל דבר בעולם הזה הנראה מוצק בכלל אינו מוצק – זו אנרגיה, אנרגיה טהורה רוטטת. בעוד שעל פי התפיסה שלנו דברים יכולים להיות באחד משלושה מצבי צבירה – מוצקים, נוזלים, או גז, הרי שבמישור הקוו?א?נ?טו?ם הכול זה בעצם חלקיקים בתוך חלקיקים, הכול זה בעצם אנרגיה."
      אני מהדקת את שפתי ומהנהנת. על קולו משתלט הקול בראשי שמדרבן אותי: תגידי לו! תגידי לו עכשיו! תפסיקי להתחמק ותוציאי את זה! תשחררי את זה! מהר, לפני שהוא יתחיל שוב לדבר!
      אבל אני לא אומרת, לא מוציאה מילה. אני סתם מחכה שהוא ימשיך, כדי שאוכל להוסיף ולדחות את אמירת הדבר שאני מרגישה דחף לומר לו.
      "תרימי את היד שלך." הוא מהנהן, הופך את כף ידו ומקרב אותה לכף ידי. אני מרימה את זרועי לאט ובזהירות, נחושה להימנע ממגע פיזי כלשהו, והוא אומר,"עכשיו תגידי לי, מה את רואה?"
      אני מאמצת את מבטי, לא בטוחה למה הוא מתכוון, אחר כך מושכת בכתפי ואומרת, "אני רואה עור חיוור, אצבעות ארוכות, מעט נמשים, ציפורניים שזקוקות מאוד לטיפוח..."
      "בדיוק." הוא מחייך, כאילו עברתי את המבחן הכי קל בעולם. "אבל אם היית יכולה לראות את זה כמו שזה באמת, היית רואה משהו אחר לגמרי. היית רואה נחיל של מולקולות, המכילות פ??רו?טו?נ?ים, ניו?ט?רו?נים, א?ל?ק?ט?רו?נים וקו?א?ר?ק?ים. ובתוך הקו?א?ר?ק?ים הזעירים האלה, בנקודה הקטנטנה ביותר, לא רואים דבר מלבד אנרגיה טהורה רוטטת, שנעה מספיק לאט כדי להיראות מוצקה ודחוסה, אבל גם מספיק מהר כך שלא ניתן לראות אותה כפי שהיא באמת."
      אני מצמצמת את עיני, לא בטוחה שאני מאמינה לדבריו. לא משנה לי העובדה שהוא חקר את הנושא הזה במשך מאות שנים.
      "ברצינות, א?ו?ור. שום דבר אינו נפרד." הוא רוכן אלי, מתלהב מהנושא שהציג לפני. "הכול אחד. פריטים שנראים מוצקים, כמוך, כמוני וכמו החול שאנחנו יושבים עליו עכשיו, הם לאמיתו של דבר פשוט מסה של אנרגיה שרוטטת מספיק לאט כדי להיראות כמו משהו מוצק, ואילו דברים כמו רוחות רפאים ונשמות רוטטים כל כך מהר, כך שרוב בני האדם לא מסוגלים לראות אותם."
      "אני רואה את ריילי," אני אומרת, להוטה להזכיר לו את כל הזמן שנהגתי לבלות עם רוח הרפאים של אחותי. "או לפחות הייתי רואה אותה, אתה יודע, לפני שעברה את הגשר והמשיכה הלאה."
      "וזו בדיוק הסיבה שאת כבר לא יכולה לראות אותה." הוא מהנהן. "הרטט שלה נע יותר מדי מהר. למרות שיש כאלה המסוגלים לראות גם מעבר לכל זה."

      אני מביטה באוקיינוס שלפנינו, בגלים הגבוהים המתערבלים זה בזה. אין סופיים, בלתי פוסקים, נצחיים – כמונו.
      "עכשיו הרימי שוב את ידך וקרבי אותה לידי עד שכמעט ניגע זה בזו."
      אני מהססת, ממלאת את כף ידי בחול, לא רוצה לקרב אותה. בניגוד אליו, אני יודעת מה המחיר, מה התוצאות העגומות שעלולות להיגרם מהמגע הכי קל של עורו בעורי. בגלל זה נמנעתי ממגע איתו מאז יום שישי. אבל כשאני מציצה בו שוב ורואה שכף ידו מחכה לכף ידי, אני נושמת עמוק, מרימה את ידי ועוצרת את נשימתי כשהוא מתקרב אלי עד כדי כך שהמרחב המפריד בינינו אינו רחב יותר מחוד של תער.
      "מרגישה את זה?" הוא מחייך. "מרגישה את הרטט ואת החום? זאת ההתחברות של האנרגיה שלנו." הוא מניע את ידו קדימה ואחורה, מתמרן את המשיכה ואת ההדיפה של שדה האנרגיה שבינינו.
      "אבל אם כולנו מחוברים לגמרי, כמו שאתה אומר, אז למה אנחנו לא מרגישים תמיד את ההרגשה הזאת?" אני לוחשת, נסחפת, באופן שלא ניתן להכחישו, על ידי הזרם המגנטי שמחבר אותנו ומעביר בגופי חמימות נפלאה ביותר.
      "כולנו מחוברים לגמרי, עשויים מאותו מקור רוטט. אבל בעוד שאנרגיה מסוימת משאירה אותך קרה ואחרת משאירה אותך פושרת, את האנרגיה המיוחדת המיועדת לך את מרגישה בדיוק כפי שאת מרגישה עכשיו."
      אני עוצמת את עיני ופונה הצידה, מניחה לדמעות לזרום על לחיי. אינני מסוגלת יותר לעצור בעדן. אני יודעת שאסור לי לחוש את עורו, את מגע שפתיו, את החום המרגיע של גופו. שדה האנרגיה החשמלית שרוטט בינינו הוא הדבר הקרוב ביותר שאליו אוכל להגיע, תודות להחלטה האיומה שקיבלתי.
      "המדע מגלה רק עכשיו את מה שהמטפיזיקאים והמורים הרוחניים הגדולים יודעים מזה מאות שנים. הכול אנרגיה. הכול אחד."
      אני יכולה לשמוע את החיוך בקולו כשהוא מתקרב, משתוקק לשלב את אצבעותיו באצבעותי. אבל אני ממהרת להתרחק, מסתכלת בחטף בעיניו ורואה על פניו הבעת כאב, אותו מבט כאוב שהוא נועץ בי מאז שאילצתי אותו לשתות את התרופה נוגדת הרעל, שהחזירה אותו לחיים. הוא תוהה מדוע אני כל כך שקטה, כל כך מרוחקת – מסרבת לגעת בו, כשרק לפני כמה שבועות השתוקקתי כל הזמן למגע שלו. הוא מניח, בטעות, שזה בגלל ההתנהגות הפוגעת שלו – הפלירטוט עם סטשיה, אכזריותו כלפ??י – כשהאמת היא שזה בכלל לא קשור לזה. הרי הוא היה תחת השפעת הכישוף של רומן; כל בית הספר היה תחת השפעת הכישוף של רומן. הרי זאת לא הייתה אשמתו של דיימן.
      מה שדיימן אינו יודע זה שהתרופה נוגדת הרעל החזירה אותו אמנם לחיים, אבל ברגע שהוספתי לה קצת מהדם שלי, גרמתי לכך שלעולם לא נוכל להיות יחד.
      לעולם.
      אף פעם.
      לנצח נצחים.

      "אוור?" הוא לוחש בקול עמוק מלא כנות. אבל אני לא יכולה להסתכל עליו, לגעת בו. ואינני יכולה, כמובן, לבטא את המילים שמגיע לו לשמוע:
      פישלתי... אני כל כך מצטערת... רומן הו?נה אותי. ואני הייתי מיואשת ומספיק טיפשה כדי ליפול בפח שטמן לי... ועכשיו אין תקווה ליחסים בינינו, כי אם תנשק אותי, אם תהיה בינינו העברה של ד.נ.א., אתה תמות...
      אני לא יכולה לומר זאת. אני הפחדנית הגרועה ביותר. אני חלשה ומעוררת רחמים. אני לא מצליחה בשום אופן לגייס בתוכי תעוזה.
      "אוור, בחייך, מה קורה?" הוא שואל, נחרד מדמעותי. "כבר כמה ימים שאת ככה. זה בגללי? בגלל משהו שעשיתי? כי את יודעת שאני לא זוכר הרבה ממה שקרה, ובנוגע לזיכרונות שמתחילים לצוף, הרי את יודעת כבר שזה לא היה האני האמיתי שלי. מעולם לא הייתי פוגע בך בכוונה. בשום אופן לא הייתי מזיק לך מרצוני החופשי."
      אני מחבקת חזק את גופי, מועכת את כתפי ומרכינה את ראשי. הייתי רוצה להקטין את עצמי, לצמצם את עצמי עד כדי כך שהוא לא יוכל לראות אותי. אני יודעת שדבריו אמיתיים, שהוא לא מסוגל לפגוע בי, שרק אני יכולתי לעשות משהו מכאיב כל כך, פזיז, וכל כך מגוחך באימפולסיביות שלו. רק אני הייתי מספיק טיפשה בכדי לבלוע את הפיתיון שזרק לי רומן. הייתי כה להוטה להוכיח שאני אהבתו האמיתית היחידה של דיימן – רציתי להיות היחידה שיכולה להציל אותו. ועכשיו תראו איזו תסבוכת יצרתי.
      דיימן מתקרב אלי, מקיף אותי בזרועותיו, מחזיק במותני ומושך אותי אליו. אבל אני לא יכולה להסתכן בק?רבה, דמעותי קטלניות עכשיו ואני צריכה להיזהר שהן לא תיגענה בעורו.
      אני מתאמצת לקום ורצה לכיוון האוקיינוס, טובלת את אצבעות רגלי במים הקרים ומניחה לאדוות הלבנות להתיז על השוקיים שלי. הלוואי שהייתי יכולה לצלול מתחת למרחבי המים ולהיסחף עם הגלים. הייתי רוצה לעשות הכול כדי להימנע מלומר לאהובי האמיתי היחיד, לשותפי הנצחי, לנפש התאומה שלי בארבע-מאות השנים האחרונות, שבעוד שהוא העניק לי חיי נצח, אני הבאתי עלינו את הסוף שלנו.
      אני נשארת כך, שקטה ומאובנת, מחכה שהשמש תשקע, עד שלבסוף אני מסבה אליו את פני. אני בולעת בעיני את קווי המ?תאר הכהים והאפלוליים שלו, שכמעט אי אפשר להבחין בהם בלילה, וממלמלת מבעד לעוקץ התקוע בגרוני, "דיימן... אהובי... יש משהו שאני צריכה לספר לך."