פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרק ראשון: הרוזן ממונטה כריסטו

      הספר הקלאסי של אלכסנדר דימא יוצא בהוצאה מחודשת ותרגום קליל, אז שיהיה לכם מה לקרוא בחופש הגדול - קבלו את הפרק הראשון!

      "הרוזן ממונטה כריסטו" - הוצאה מחודשת
      מאת: אלכסנדר דימא
      עורכת: רחלה זנדבנק
      תרגום: מיכה פרנקל

      כרך א': 468 עמ', כרך ב': 456 עמ'


      א?דמו?נד ד?נט?ס הוא ימאי צעיר ישר ואמיץ, העומד להתמנות לרב-חובל ולשאת לאישה את אהובת נעוריו. שניים ממכריו, המתקנאים בהצלחתו ובאושרו, טופלים עליו האשמה בשיתוף פעולה עם מתנגדי המלך. חגיגת האירוסים של ד?נט?ס נקטעת במעצר, והוא נכלא בתא אפל במצודת איף האימתנית. עשרים ושלוש שנים אחרי שנכלא, דנטס מופיע בפריז בתור הרוזן ממו?נט?ה כ?ריסטו?, איש מסתורין עשיר, כדי לנקום.

      1

      מ?רס?יי – האונייה מגיעה

      ב-24 בפברואר 1815 אותת הצופה מראש המגדל נו?טר ד?ם ד?ה ל?ה ג?רד: תלת-התורנית "פרעה" חוזרת מהנמלים של טריי?סט ונ?פ?ו?לי. מיד יצא מן הנמל נווט החופים בסירתו וחלף על פני מצודת א?יף כדי לפגוש את האונייה בין כ??ף מו?רג?ן לאי ריו?ן.
      קהל הסקרנים מילא את הרציפים של מצודת ס?ן ז?'ן בכניסה לנמל. כל אונייה שנכנסת לנמל מעוררת התעניינות במ?רס?יי, ו"פרעה" – שנבנתה, צוידה והוטענה במספנות המקומיות והיתה שייכת לבן העיר – משכה המונים לרציפים.
      האונייה התקדמה בכוח שלושת מפרשיה העיליים, המפרש הקדמי הגדול ומפרש הירכתיים, אבל שיוטה היה איטי ונוגה כל כך עד שהסקרנים שאלו את עצמם, בלב מנבא רעות, אם אירעה לה תאונה. המבינים בשיט ידעו שאם אמנם קרה אסון, לא האונייה היא שנפגעה; הכול מעיד שהיא בידיים טובות, העוגן שלה תלוי מוכן ליד החרטום, חבליו של המנור הקדמי כבר שוחררו, וסמוך לנווט עומד צעיר שמבטו ערני ומשגיח על כל תנועותיה.
      החרדה שהתעוררה בקהל ניכרה במיוחד בפניו של אחד הצופים, שלא חיכה לכניסת האונייה לנמל אלא קפץ לתוך סירה, פקד על השייטים לחתור והגיע אל האונייה מול המפרץ "ר?ז?רב". כשראה הצעיר את הסירה עזב את מקומו ליד הנווט וניגש אל מעקה האונייה, מחזיק את כובעו בידו.
      זה היה בחור כבן שמונה-עשרה או עשרים, גבה קומה ותמיר, עיניו ושערותיו שחורות ופניו שלווים ונמרצים, כפניהם של אנשים הרגילים בסכנות.
      "זה אתה, א?דמו?נד ד?נט?ס!" קרא האיש שבסירה, "מה קרה? מדוע עוטף העצב את האונייה?"
      "אסון, אדון מו?ר?ל," ענה הבחור, "אסון כבד. איבדנו את רב-החובל ל?קל?ר."
      "והמטען?" מיהר בעל הספינה לשאול.
      "המטען הגיע לנמל בשלום, אדון מו?ר?ל, ונדמה לי שתהיה מרוצה. רב-החובל ל?קל?ר המסכן..."
      "מה קרה לו?" שאל בעל האונייה ובפניו ניכרה הקלה. "מה קרה לרב-החובל אמיץ הלב?"
      "הוא מת."
      "נפל לים?"
      "לא אדוני. מת מדלקת קרום המוח, בייסורים נוראים." אחר כך פנה הצעיר אל אנשיו:
      "ה?יי אתם!" אמר, "כל אחד לעמדתו, לקראת הטלת העוגן!"
      בן רגע זינקו שמונה או עשרה מלחי הצוות על מיתרי המפרשים, על חבלי ההנפה ועל חבלי קיפול המפרשים. הימאי הצעיר העיף בהם מבט חטוף, וכשראה שהם מבצעים את פקודותיו כראוי פנה שוב אל איש שיחו.
      "איך קרה האסון?" חידש בעל האונייה את השיחה במקום שנפסקה.
      "זה היה פתאום, אדוני. לאחר שיחה עם מנהל הנמל עזב רב-החובל ל?קל?ר את נמל נ?פ?ו?לי נסער מאוד. אחרי עשרים וארבע שעות אחזה בו הקדחת, ואחרי שלושה ימים מת. עכשיו הוא נח בשלום במעמקי הים, עטוף בערסל שלו, כדור ברזל של חמישה-עשר קילוגרם קשור לרגליו וכדור שני לראשו. קברנו אותו קבורה של איש ים. אנחנו מביאים לאלמנתו את צלב הכבוד שלו ואת החרב. צחוק הגורל," המשיך הבחור בחיוך עגום, "עשר שנים נלחם באנגלים ולבסוף מת במיטה."
      "ובכן, א?דמו?נד," אמר בעל האונייה, שנראה כמתאושש, "כולנו בני תמותה, ועל הוותיקים לפנות את מקומם לחדשים, אחרת לא תהיה התקדמות. ומאחר שאתה מבטיח לי שהמטען..."
      "...במצב טוב, אדון מו?ר?ל, סמוך עלי."
      כשחלפו על פני המגדל העגול צעק הצעיר: "היכון להוריד את המפרש הקדמי ומפרש הירכתיים! להניף מפרש אחורי!"
      הפקודה התבצעה במהירות הבזק, כמו באוניית מלחמה.
      "להוריד מפרשים ולקפל!"
      כל המפרשים הורדו, והאונייה התקדמה בכוחות עצמה.
      "עלה בבקשה לאונייה, אדון מו?ר?ל," אמר ד?נט?ס שחש בקוצר הרוח של בעל האונייה. "הנה המפקח על המטען, אדון ד?נגל?ר, יוצא מתאו. הוא ימסור לך את כל הפרטים. אני הולך להשגיח על הטלת העוגן."
      בעל האונייה לא חיכה להזמנה נוספת. הוא תפס בכבל שהשליך אליו ד?נט?ס וטיפס, במיומנות שלא היתה מביישת כל ימאי, בשלבים הצמודים לדופן האונייה. ד?נט?ס פנה לענייניו וד?נגל?ר התקרב אל בעל האונייה.

      הוא היה גבר בן עשרים וחמש שארשת פניו חסרת ייחוד, צייתן כלפי הממונים עליו ורודה בכפופים לו. אנשי הצוות שאהבו את א?דמו?נד ד?נט?ס לא רחשו אהדה לד?נגל?ר.
      "ובכן, אדון מו?ר?ל," אמר, "כבר נודע לך על האסון?"
      "כן, כן. רב-החובל המסכן! איש ישר והגון!"
      "ובעיקר ימאי מעולה, שמילא את תפקידו בנאמנות שנים רבות, כראוי למי שעובד עם בית העסק החשוב 'מו?ר?ל ובנו'," אמר ד?נגל?ר.
      "כן," אמר בעל האונייה וליווה במבטו את ד?נט?ס שחיפש מקום לעגינה, "אבל נדמה לי שאין צורך בשנים רבות בים כדי לדעת היטב את המקצוע. הנה, א?דמו?נד ד?נט?ס כבר עושה את המוטל עליו כמי שאין לו צורך לשאול בעצת אחרים."
      "כן," אמר ד?נגל?ר ובמבט המלוכסן שהעיף בד?נט?ס בער זיק של שנאה, "היצור הזה צעיר ובטוח בעצמו. כשמת רב-החובל נטל מיד את הפיקוד בלי לשאול בעצת אחרים, ובגללו איבדנו יום וחצי באי א?לב??ה, במקום לשוב ישר למ?רס?יי."
      "הוא לקח את הפיקוד," ענה בעל האונייה, "מפני שזאת היתה חובתו כקצין ראשון. אשר להפסד של יום וחצי, זה היה משגה, אלא אם כן היה צורך לתקן איזה נזק באונייה."
      "מצבה של האונייה היה טוב כפי שאני מקווה שיהיה מצבך, אדון מו?ר?ל. היום ההוא הלך לאיבוד רק מפני שהתחשק פתאום לד?נט?ס לרדת אל החוף."
      " ד?נט?ס," אמר בעל הספינה אל הצעיר, "גש הנה."
      "סליחה, אדוני," אמר ד?נט?ס, "עוד רגע ואני לרשותך."
      והוא פנה אל הצוות וקרא: "עוגן הורד!"
      העוגן צנח והשלשלת החליקה ברעש. ד?נט?ס נשאר במקומו, על אף נוכחות הנווט, עד שהסתיים תמרון העגינה, ואז פקד:
      "הנמיכו את הדגל לחצי התורן, הורידו אותו וישרו את קורות הרוחב."
      "אתה רואה," אמר ד?נגל?ר, "הוא כבר חושב את עצמו לרב-חובל, בחיי."
      "ואכן הוא רב-חובל," אמר בעל האונייה.
      "עדיין חסרות לו חתימתך וחתימת שותפך, אדון מו?ר?ל."
      "ומדוע לא נשאיר אותו בתפקיד הזה?" אמר בעל האונייה, "אמנם הוא צעיר, אבל הוא נראה לי מתאים, ואין בקי ממנו במקצוע."
      עננה הקדירה את מצחו של ד?נגל?ר.
      "סלח לי, אדון מו?ר?ל," אמר ד?נט?ס והתקרב, "עכשיו,שהספינה כבר עוגנת, אני לרשותך: קראת לי?"
      ד?נגל?ר נסוג צעד אחד.
      "מדוע עצרת את האונייה באי א?לב??ה?"
      "אינני יודע, אדוני. מילאתי את משאלתו האחרונה של רב-החובל ל?קל?ר, שהפקיד בידי, לפני מותו, חבילה שנועדה למ?רש?ל הגדול ב??רטר?ן."
      "ראית אותו, א?דמו?נד?"
      "את מי?"
      "את המרשל הגדול."
      "כן."
      מו?ר?ל הביט כה וכה ומשך את ד?נט?ס הצדה.
      "מה שלום הקיסר נפוליאון?" שאל בחיפזון.
      "טוב, ככל שיכולתי לשפוט ממראה עיני."
      "האם ראית גם את הקיסר?"
      "הוא נכנס אל חדרו של המרשל."
      "שוחחת עמו?"
      "הוא דיבר אלי, אדוני," אמר ד?נט?ס בחיוך.
      "ומה אמר לך?"
      "הוא שאל על האונייה, מתי יצאה למ?רס?יי, מהו נתיב הפלגתה ואיזה מטען היא נושאת. נדמה לי שאילו היתה האונייה ריקה ואני הייתי בעליה הוא היה מנסה לקנות אותה, אבל הסברתי לו שאני רק הקצין הראשון, ושהאונייה שייכת לבית העסק 'מו?ר?ל ובנו'. 'הו! הו!' קרא הקיסר, 'אני מכיר את בית העסק הזה. בני מו?ר?ל הם בעלי אוניות מדורי דורות, ומו?ר?ל אחד שירת א תי בחיל המצב בו?ל?נס'."
      "חי אלוהים, אמת!" קרא בעל האונייה בשמחה, "זה היה פ?ו?ליק?ר מו?ר?ל, דודי, שעלה לדרגת סרן. ד?נט?ס, ספר לדודי שהקיסר נזכר בו ותראה את החייל הזקן הזה מזיל דמעות. כך, כך," טפח בעל האונייה על שכמו של הבחור, "טוב עשית, ד?נט?ס, שמילאת את הוראותיו של רב-החובל ל?קל?ר, אף שאילו נודע למישהו שצרור שנועד למרשל הופקד בידך ואתה שוחחת עם הקיסר, היית? בסכנה."
      "מדוע אתה חושב כך, אדון מו?ר?ל?" שאל ד?נט?ס, "הרי אפילו איני יודע מה הבאתי למרשל, והקיסר הציג לפני שאלות כמו לכל אורח. אבל סלח לי. הנה פקידי המכס והבריאות. אגש אליהם, ברשותך."
      "כרצונך, ד?נט?ס יקירי."
      הבחור התרחק וד?נגל?ר התקרב.
      "ובכן?" שאל, "נראה שהוא נתן לך נימוקים מתקבלים על הדעת?"
      "נימוקים מצוינים, אדון ד?נגל?ר היקר."
      "מה טוב," ענה ד?נגל?ר, "אינני אוהב לראות חבר שאינו ממלא את חובתו כראוי."
      "ד?נט?ס מילא את חובתו," אמר בעל האונייה, "בעניין זה אין מה להוסיף. רב-החובל ל?קל?ר תכנן את חניית הביניים באי א?לב??ה."
      "והוא ודאי נתן לך את מכתבו?"
      "מי?"
      "ד?נט?ס."
      "לא, לא. האם היה לו מכתב בשבילי?"
      "חשבתי שעם החבילה הפקיד רב-החובל ל?קל?ר בידיו גם מכתב."
      "על איזו חבילה אתה מדבר, ד?נגל?ר?"
      "על החבילה שד?נט?ס מסר באי א?לב??ה."
      "מנין לך שהיתה בידיו חבילה?"
      ד?נגל?ר הסמיק.
      "עברתי ליד התא של רב-החובל, והדלת היתה פתוחה למחצה. ראיתי שהוא נותן לד?נט?ס חבילה ומכתב."
      "הוא לא סיפר לי על כך," אמר בעל האונייה, "אבל אם יש בידו מכתב, ודאי ימסור לי אותו."
      ד?נגל?ר הרהר רגע.
      "אם כך, אדון מו?ר?ל, אני מבקש ממך שלא תאמר אף מילה אחת על כך לד?נט?ס; ודאי טעיתי."
      ברגע ההוא חזר הצעיר, וד?נגל?ר התרחק שוב.
      "ד?נט?ס היקר, אתה פנוי עכשיו?" שאל בעל האונייה.
      "כן אדוני, כבר נתתי למוכסים את רשימת הסחורות. המשרד לשמירת חפצים שלח עם נווט החופים אדם שקיבל ממני את כל ניירותי."
      "ובכן, לא נשאר לך עוד מה לעשות כאן?"
      ד?נט?ס העיף סביבו מבט חטוף ואמר:
      "לא. הכול בסדר."
      "אתה יכול להצטרף אלי לסעודת צהריים?"
      "סלח נא לי, אדוני, אבל את הביקור הראשון שלי אני חייב לאבי. אני מודה לך מאוד על הכבוד שאתה חולק לי."
      "זה יפה בעיני, ד?נט?ס, יפה. אני יודע שאתה בן טוב."
      "ו... האם שלומו של אבי טוב?" שאל ד?נט?ס בהיסוס מה.
      "נדמה לי כך, א?דמו?נד, אם כי לא ראיתי אותו לאחרונה."
      "הוא מסתגר בחדרו."
      "הרי זה סימן שלא חסר לו דבר בהיעדרך."
      ד?נט?ס חייך.
      "אבי אדם גאה, אדוני. גם אם היה חסר כול נדמה לי שלא היה מבקש דבר מאיש בעולם הזה, רק מאלוהים."
      "טוב, טוב. אחרי הביקור הראשון הזה נצפה לך."
      "שוב אני מבקש סליחה, אדון מו?ר?ל, אבל לאחר הביקור הראשון צפוי לי ביקור נוסף, קרוב ללבי לא פחות."
      "נכון, ד?נט?ס, שכחתי שיש בשכונת הק?ט?ל?נים מישהי שמחכה לך בקוצר רוח לא פחות מאביך: מ?רצ?ד?ס היפה."
      ד?נט?ס חייך.
      "הו, הו," אמר אדון מו?ר?ל. "לא התפלאתי שמ?רצ?ד?ס באה שלוש פעמים ושאלה אם יש חדשות מ'פרעה'. בחיי, א?דמו?נד, יש לך אהובה יפה!"
      "לא אהובה, אדוני," אמר הימאי הצעיר ברצינות, "היא ארוסתי."
      "לפעמים זה היינו הך," אמר בעל האונייה בצחוק.
      "לא אצלנו, אדוני," אמר ד?נט?ס.
      "טוב, טוב, א?דמו?נד היקר," אמר בעל האונייה, "לא אחזיק בך עוד. את ענייני ניהלת על הצד הטוב ביותר, ועתה אניח לך לנהל את ענייניך. אולי אתה זקוק לכסף?"
      "לא, אדוני. כל משכורתי מן ההפלגה עדיין בידי, שכר שלושה חודשים."
      "אתה בחור זהיר ונבון, ד?נט?ס."
      "אל תשכח שיש לי אב עני, אדון מו?ר?ל."
      "כן, כן. לך אליו. גם לי יש בן, והייתי כועס מאוד אילו היה מישהו מונע ממני את הפגישה אתו אחרי שלושה חודשי הפלגה."
      "ברשותך," אמר הבחור.
      "אין בפיך דבר נוסף?"
      "לא."
      "רב-החובל ל?קל?ר לא נתן לך מכתב בשבילי לפני מותו?"
      "הוא לא היה יכול לכתוב, אדוני, אבל אתה מזכיר לי שאני רוצה לבקש ממך חופשה לחמישה-עשר יום."
      "כדי להתחתן?"
      "להתחתן, ואחר כך לנסוע לפריז."
      "תקבל את כל הזמן הדרוש לך, ד?נט?ס. פריקת האונייה תימשך כשישה שבועות, והיא לא תחזור לים בשלושת החודשים הבאים... אבל בעוד שלושה חודשים אתה חייב להתייצב פה. 'פרעה' לא תפליג בלי רב-חובל." ובעל האונייה טפח שוב על שכמו של הימאי הצעיר.
      "רב-חובל!" קרא ד?נט?ס ועיניו הבריקו משמחה. "היזהר בדבריך אדוני, אתה נוגע במשאלה שאני מסתיר בלבי. האם אתה באמת מתכוון למנות אותי לרב-חובל של 'פרעה'?"
      "אילו היה הדבר תלוי רק בי הייתי מושיט לך את ידי ואומר: 'כך החלטתי', אבל יש לי שותף, ואתה מכיר את הפתגם האיטלקי, 'כל שותף הוא פ??טרו?ן'. אמנם, משני הקולות כבר יש קול אחד בעדך, ואשר לקול השני, סמוך עלי. אעשה כמיטב יכולתי."
      "הו, אדון מו?ר?ל!" קרא הימאי הצעיר ואחז בידי מו?ר?ל בעיניים דומעות, "אדון מו?ר?ל, אני מודה לך בשם אבי ובשם מ?רצ?ד?ס."
      "אלוהים אינו שוכח את האנשים הישרים," אמר מו?ר?ל. "לך אל אביך, לך אל מ?רצ?ד?ס, ושוב אלי אחר כך."
      "אינך רוצה שאשיט אותך אל היבשה?"
      "לא, תודה. אני אשאר כאן ואסכם את החשבונות עם ד?נגל?ר. אגב, היית מרוצה ממנו בזמן ההפלגה?"
      "תלוי במשמעות השאלה, אדוני. כידיד, התשובה היא 'לא'. הוא אינו מחבב אותי ביותר, מפני שעשיתי שטות. רבנו, ואני הצעתי לו לרדת באי מו?נט?ה כ?ר?יסטו? ולגמור את החשבון. לא טוב עשיתי, והוא סירב להיענות להצעה. אבל כמפקח על המטען אין לי טענות נגדו, ואתה תהיה מרוצה ממנו."
      "אילו היית רב-החובל של 'פרעה', האם היית מחזיק בד?נגל?ר ברצון?"
      "אם אהיה רב-חובל או קצין ראשון, אדון מו?ר?ל," השיב ד?נט?ס, "תמיד אתחשב באנשים שבעלי האונייה שלי נותנים בהם אמון."
      "יפה, ד?נט?ס, אני רואה שאתה בחור הגון. לא אעצור אותך עוד, לך לדרכך. אני רואה שאתה קצר רוח."
      "קיבלתי את חופשתי?" שאל ד?נט?ס.
      "כן."
      "תרשה לי לקחת את הסירת שלך?"
      "בבקשה."
      "להתראות, אדון מו?ר?ל, ואלף תודות!"
      הימאי הצעיר קפץ לתוך הסירה, ישב בחרטומה, ופקד: "לחתוך לק?נ?ב?י?ר." שני השייטים רכנו על המשוטים, והסירה החליקה במהירות הבזק בין אלף הסירות שחסמו את הנתיב שבין שני טורי האוניות, בין הכניסה לנמל ובין הרציף. בעל האונייה ליווה אותה בעיניו בחיוך על פניו. הוא ראה את ד?נט?ס קופץ על הרציף, אחר כך נעלם בתוך ההמון הממלא – מחמש לפנות בוקר עד תשע בערב – את רחוב ק?נ?ב?י?ר המפורסם, שבני העיר הגאים אומרים עליו: "אילו היה לפריז רחוב ק?נ?ב?י?ר, היא היתה מ?רס?יי הקטנה."
      ד?נגל?ר עמד מאחורי בעל האונייה כמצפה לפקודותיו, וכמוהו ליווה במבטו את הימאי הצעיר. אבל מה גדול היה ההבדל בין שני המבטים שליוו? את אותו אדם!