פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שמתי ברז למורה

      אנחנו יורדים פה על מורים לא מעט, אבל הגיע הזמן לשמוע מה הם חושבים עלינו. ביקשנו ממורה לגלות לנו את כל הסודות. הכר את האויב

      שם: שרון ליבוביץ'.
      גיל: יותר מ-20, פחות מ-40. ונשאיר את זה ככה.
      שנות לימוד: 20.
      מאיזה גיל: ניסיון יפה.
      מקצוע: לשון עברית. למה? כי זה היה הנושא שהכי קל ללמוד ללמד הוראה אליו.
      היכן את מלמדת: במוסד חינוכי של השומר הצעיר מבואות עירון.
      אני אוהבת את הצוות, את המרחבים הפתוחים, את העובדה שאין צלצולים מתוך אידיאולוגיה, והכי חשוב את החופש בימי שישי.

      תארי לנו שיעור טיפוסי מנקודת המבט שלך.

      אני נכנסת לכיתה, ומיד מדליקה את המזגן על קור. כמה דקות מאוחר יותר מגיעים כל המאחרים, בטענה המצחיקה "הצלצול לא עבד". אני רושמת מי שוב לא הביא ציוד, ובזיכרון רושמת לעצמי כמה הייתי רחוקה מההימור בבוקר בחדר המורים.
      אחר כך יש הטפת מוסר של כמה דקות, מוסר עבודה קיבוצי ולמה צריך ללמוד לשון (כי נקבע מראש שזה השיעור הכי חשוב במערכת, וככה זה, וזהו). ואז מתחילה הלמידה: אני לומדת מה לא לעשות בשנה הבאה ועל דור העתיד המיוחד שלנו, והם לומדים את החומר. איזה חומר? חומר טוב, טוב מאוד החומר.

      באיזה סוגים שונים של תלמידים נתקלת לאורך השנים?

      תלמידים ש"לומדים" בית ולא בכיתה; תלמידים שאומרים שהם לומדים בבית ולא בכיתה, ואשכרה לומדים בבית (הם הכי מוזרים, בקטע טוב); תלמידים שמאמינים שיש לי עיניים בגב (שזה נכון), אבל לא מאמינים שהעיניים הרגילות שלי יכולות לראות מבעד לשולחן; החנונים שלומדים מתמטיקה מאחורי ספר לשון (תיקון: הם הכי מוזרים); תלמידים שהתחננו להגיע לשעת אפס לשיעור פרטי; תלמידים (כלבבי) שמתחננים לעוד עבודות ותרגול כדי להצליח במבחן; והיה גם לא מזמן איזה תלמיד מיוחד אחד שעשה לי ראיון לאתר כלשהו באינטרנט, וואלה ZONE.

      מי התלמיד שהשאיר עליך הכי הרבה רושם?

      הסיפור שהכי זכור לי מתלמיד היה לפני שש שנים. נאלצנו, משיקולי מערכת, לעשות את המתכונת ללשון ב' בזמן חופש פסח (כן, הייתה כיתה אחת מוצלחת שסיימה את החומר לפני פסח). אותו תלמיד תכנן לטוס לחו"ל עם המשפחה, אך מיוזמתו ויתר ונשאר בארץ לעשות את המתכונת במועד המקורי ולא להידרדר למועד ב' הידוע לשמצה.

      אני זוכרת כל תלמיד, ולצערי היו לא מעט, שמוותר לעצמו; הכי זכורים לי לרעה התלמידים שמראים במופגן שהם עושים לי טובה בכלל שהם נושמים איתי את אותו אוויר צונן באותה כיתה; עוד הורג אותי זה שתלמיד בוחר לשלם על לימודים בזמן הבצפר, לא מקשיב, ואז בוחר לשלם שוב למורה פרטי, איפה ההיגיון? וכמובן, תלמידים שעושים לי ראיונות שגולשים לי להפסקה. בוא נצא שנינו להפסקת סנדוויץ' קצרה? בתאבון.

      והוויכוחים הכי זכורים שלך עם תלמידים?

      היה תלמיד שאמר לי "לא קלטתי" החזרתי "במיוחד בשבילך, בשיעור הבא אני אביא אנטנה קטנה ומעוצבת לשים לך על השולחן לשיפור הקליטה".
      היה תלמיד שהתחיל לספר מעשייה על למה זה בסדר לדבר בשיעור, אז החזרתי "אני בטוחה שהספרנית תשמח לשמוע על כל זה בשעות של אחרי הלימודים".
      והיה תלמיד ששאל אותי שאלה באמת סתומה, ובסתומה אני מתכוונת על גבול המעליבה, אז עניתי לו בנימוס - "אני יודעת את התשובה, היא נמצאת באחת התשובות של התרגילים בעמוד 79-80. תפתור תגיש ותודיע לי".

      מה הדבר הכי טוב בלהיות מורה ללשון?

      שאפשר להתחכם על ימין ועל שמאל דרך נבכי השפה העברית; שתמיד אני יוצאת חכמה כי אני מכירה פי אלף יותר מילים מהתלמידים; שאני שליטת המזגן הבלתי מעורערת; היכולת המופלאה שלי להמציא משפט מאוחה עם איבר מורכב תוך שניה וחצי על כל דבר שקורה בכיתה, ואז לתת לתלמידים לנתח אותו בהפתעה; התשובות קצרות אז קל לבדוק מבחנים.

      אין שיעור שאני לא גאה בו. כל שיעור מוכן מראש עד הדקה האחרונה. הבעיה היחידה שעומדת בדרך לשלמות, במילה אחת, היא התלמידים. שם יש מקום למקצה שיפורים מזורז.

      ולסיום, מה תמיד רצית להגיד לבני הנוער ולא הייתה לך הזדמנות?

      הזמן חולף מהר מדי, נצלו כל רגע.
      ההווה הוא מתנה. אל תוותר אף פעם.
      ציפיות יש רק על כריות, ואמור זה או שם של דג או "רומא" הפוך.