כשגיליתי שאני נבחרתי, מכל האנשים בעולם, לבקר במשרדי וואלה ZONE - התרגשתי. הזכות נפלה בחיקי אחרי שמצאתי כרטיס מוזהב בתוך קונדום, שהזמין אותי לבוא ולגלות מה מסתתר מאחורי שערי ה-ZONE המסתוריים. אלוהים, זה חלום שהתגשם!
לא בכל יום יוצא לי לבקר במקום שכל-כך הרבה דברים קסומים קורים בו. עורך ה-ZONE, הכתבים, החדרים, הסודות הכמוסים, ומעל הכול, החדר שבו מצלמים את הבחורות העירומות לתמונות האילוסטרציה של טור הסקסולוגית. את כל אלו תמיד חלמתי לפגוש ולראות במו עיניי, וזה קרה.
שבתי אליכם עם תיעוד המסע המופלא.
קבלו את תיעוד המסע המופלא!
תיעוד המסע המופלא
השכמתי קום, לקחתי את כרטיס הזהב היקר מפז ובאתי בשערי בניין וואלה!.
התחנה הראשונה שלי הייתה המעלית בכניסה לבניין. האגדה מספרת שזו המעלית שבה עלה עורך ה-ZONE כדי לקבל את לוחות הברית מאלוהים ולאחר לישיבת מערכת. סביבי עמלו גמדים מזמרים וחיות שנמלטו מהמשרד של וואלה בע"ח. המסע התחיל.
יצאתי מהמעלית, ושם היא הייתה: מכונת הממתקים. מדובר באותה מכונת ממתקים שבשנת 2008, השנה שבה היה מחסור חמור בכתבים בארץ, אפשר היה לקנות בה גם כתבות. 500 מילה על סקס / סמים / השתמטות ובלי החזרת עודף. אז קניתי אגוזי.
כשסיימתי לאכול, הסתובבתי לכיוון השני ומולי עמדה מחיצה עצומה שהפרידה את הבניין לשניים. כאן עומדים מדי שבוע כותבי המדור "הצד שלו / הצד שלה" ומתווכחים במשך שעות על סוגייה מרתקת בענייני זוגיות. לצערי, לא הצלחתי לגלות למי שייך כל צד.
התקדמתי משם עוד כמה צעדים, ולפתע חשתי את הקדושה עוטפת אותי: בפניי ניצבה דלת הכניסה למערכת וואלה ZONE.
כל בר דעת יודע שברגע שנכנסת למערכת ה-ZONE - חייך לעולם לא ישובו להיות כשהיו. מדובר במקום קדוש לפחות כמו הכותל, רק שבניגוד לפתקי הכותל, כאן רוב הפניות עוברות צנזורה ורובן של עמיתוש, קריית חיים.
אחרי כמה דקות של תפילה נכנסתי בדלת, היישר לתוך מכונת צילום. זו בוודאי המכונה שאיתה מצלמים בוואלה ZONE את כתבות הווידאו שלהם. הם לא חוסכים שם בכלום.
כך מצאתי את עצמי בקודש הקודשים: המשרד של עורך ה-ZONE בכבודו ובעצמו. לא רבים זכו לראותו פנים אל פנים. יש כאלה שאפילו מפקפקים בכך שהוא קיים, טוענים שזה לא יותר ממיתוס וה-ZONE נערך מעצמו ומכמה אנשים שמתרוצצים עירומים במסדרון. אבל אני זכיתי לפגשו, והוא אפילו ישב על כף ידי ובירך אותי שאמצא זיווג. וזה עבד: למחרת הצינון שלי נרפא!
על השולחן, לצד מושב העורך, נח מכשיר טלפון. אותו טלפון שבאמצעותו מטלפנים לאנשים שונים בחו"ל כדי לשמוע את דעתם בנושאים שונים, למדור המפורסם "מועצת האו"ם". מתוך השפופרת נדף ריח משכר של חו"ל. נשקתי לה.
לצד הטלפון היה גם מחשב, ה-מחשב, בו מבצע עורך ה-ZONE את כל פעולותיו העריכתיות והסקסיות, ומוסיף לי טקסטים שלא אני כתבתי לתוך הכתבות שלי כי הוא גאון וחתיך. הפייסבוקזון בדיוק היה פתוח על המסך, העליתי לתוכו תמונה של חתול עם כובע וקיבלתי 200 לייקים ותגובה אחת שאומרת תתביישו לכם, סתם מתוך הרגל.
זה היה הרגע המתאים להביט אל האופק בתקווה. פתחתי את החלון, הוצאתי את הראש החוצה והבטתי בתקווה. לפתע השתנקתי: זהו החלון שממנו מתצפתים כתבי ה-ZONE על הרחוב כדי לאסוף סיפורים לכתבות הדייטים המביכים! הנה, ממש כאן מתחת לבניין, בחור מסרב לשלם על בחורה בדייט והיא בטעות משלשלת ברגע של אפצ'י! כאן הכול קורה! מחיתי דמעה.
כשסיימתי למחות את הדמעה, שהייתה ארוכה במיוחד, הפניתי את מבטי שמאלה. לתדהמתי, ישב שם עורך וואלה כיף בכבודו ובעצמו. שני עורכים מיותרים במשרד אחד, איזו יעילות! ניגשתי אליו, התחבקנו, שיחקנו באבלס (הוא אמר שזה נחשב "עבודה") והוא הסכים לחתום לי. אפילו הצטלמתי איתו, אבל אל תספרו לו.
ממשרד ה-ZONE/כיף המשכתי להעמיק עוד ועוד לתוך המסדרונות האפלים של הממלכה האינסופית. באחד מהם מצאתי כלי רכב עתיק המשמש, כנראה לחלוקת המשכורות של כתבי ה-ZONE מדי חודש. לי הם מעולם לא שילמו, אבל אני יודע שיום אחד הרכב הזה יגיע גם אליי. דהרתי בו במסדרון כשמסביבי הגמדים הקסומים של וואלה ספורט שרים לי "גול".
הסיור עמד להסתיים, אך עדיין לא מצאתי את החדר שבו מצלמים את הבחורות העירומות לתמונות האילוסטרציה. מצאתי רק את החדר שבו בחורים עם משקפיים יושבים מול מחשב ומצטלמים לאילוסטרציות של כתבות על נזקי האינטרנט, וחדר שלם מלא בשפנפנים בשביל התמונות לפייסבוקזון.
אך סירבתי לוותר על חלומי. הגעתי עד הלום, ואני רוצה לראות בחורות עירומות. החלטתי לעצור בבאר המשאלות של ה-ZONE, ולזרוק שם מטבע. מי יודע, אולי המשאלה שלי תתגשם.
השלכתי מטבע, ביקשתי ממש חזק, ואחרי זה אני לא בדיוק זוכר מה קרה.
מצאתי את עצמי עומד מול דלת כסופה.
משהו בה משך אותי אליה.
פתחתי אותה בזהירות, וראיתי את האור.
את האור והמון בחורות עירומות שהצטלמו לתמונות אילוסטרציה.
כן, מצאתי את הגביע הקדוש. אותו והמון בחורות עירומות. הללויה!
וזה הסיפור שלי, ילדים. עד עצם היום הזה אני עדיין שם, בתוך חדר העירומות, למקרה שאמא שלי שואלת לאן נעלמתי. אל תפריעו לי יותר. אל תפסיקו לחלום. ותשחקו הרבה באבלס. ביוש!
* הבהרה: אין כל קשר בין המתואר בכתבה לבין האופן שבו מתנהל ה-ZONE בפועל, ועל פי רוב עובדי ה-ZONE לבושים.