פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרק ראשון: אוקסה פולוק

      קבלו את הספר הראשון בסדרת הפנטזיה החדשה "אוקסה פולוק", על נערה שמגלה שהיא לא מי שחשבה שהיא

      מאת: סנדרין וולף ואן פלישוטה
      הוצאת דני ספרים

      "אוקסה פולוק: התקווה האחרונה" הוא הספר הראשון בסדרת הפנטזיה "אוקסה פולוק".


      אוקסה פולוק, נערה צרפתייה בת 13, עוברת עם משפחתה לגור בלונדון. לאוקסה אין סיבה לחשוב שהיא שונה מנערות אחרות בנת גילה, אך הכל משתנה לילה אחד, כאשר התרחשויות מוזרות קורות לפתע בחדרה: הארגזים שטרם פורקו מתחילים להתפוצץ, שולחן הכתיבה שלה עולה באש וסימן משונה מופיע על בטנה...

      פרק ראשון

      13 שנים לאחר מכן, ב??יגטו?או? סקוור, לונדון

      אוקסה ניסתה לפלס את דרכה בין אריזות מעבר הדירה כדי להגיע איכשהו לחלון חדרה. היא הרימה את התריס והצמידה את אפה לחלון הקר. במבט מהוסס היא ניסתה למקד את תשומת לבה בהמולת הבוקר ששררה בכיכר. לבסוף נאנחה עמוקות.
      "ביגוטואו סקוור... אצטרך להתרגל..." מלמלה כשעיניה האפורות אובדות בערפל.

      משפחת פולוק – דור ראשון, שני ושלישי – עברה מפריס ללונדון כמה ימים קודם לכן בעקבות החלטה פתאומית לכאורה מצד פאבל פולוק, אביה של אוקסה. לאחר שעות של שיחות, שאוקסה לא נטלה בהן חלק, הודיע פאבל רשמית על המעבר בכובד ראש האופייני לו: במשך עשר שנים הוא שימש שף הבית של מסעדה פריסאית נחשבת, תפקיד נחשק ללא ספק, אך היום הגיעה ההזדמנות לפתוח מסעדה משלו. בלונדון. הפרט הזה נאמר בנימה חסרת חשיבות, ובאותו רגע חשבה אוקסה שהיא לא הבינה נכון.

      "אתה מתכוון... לונדון... באנגליה?" שאלה בהיסוס.

      אביה אישר בשביעות רצון ניכרת. הוא ראה את פניה הנדהמות והמשיך. אם אשתו ובתו יסרבו לעבור, הוא יכבד את החלטתן, כמובן... אבל יש כאן הזדמנות חלומית.

      "הזדמנות שמגיעה רק פעם בחיים!" התעקש בתוקף.

      מארי פולוק לא היתה צריכה לחשוב הרבה: בעלה נראה חרד מאוד בתקופה האחרונה, והיא אמרה לעצמה ששינוי קיצוני יועיל בוודאי לכל המשפחה. באשר לאוקסה, האם היתה לה אמירה בעניין? לא בגיל 13. היא לא באמת רצתה לעזוב את פריס, שלא לדבר על הפרידה מסבתה ומחברה הטוב גו?ס. היא לעולם לא תוכל לחיות בלעדיהם. אבל כשהוריה ציינו שדר?גו?מיר?ה ומשפחת ב??ל?אנ?ז?'ה יבואו אתם ללונדון, אוקסה קפצה מרוב אושר. כל אהובי לבה ישתתפו בהרפתקה!

      לאחר שהביטה בפיזור דעת בתנועה סביב הכיכר, עזבה אוקסה את החלון והסתובבה. היא הביטה סביבה כשידיה על מותניה ופלטה שריקה ארוכה.

      "אוף...איזה בלגן! נצטרך חודשים כדי לפרק את הכול! לעזאזל..."
      לכל חדר פלשו עשרות קרטונים – למעט השטח שהרהיטים טרם הספיקו לתפוס. הבית היה קטן יותר מביתם בפריס, אך נפל בחלקה של משפחת פולוק המזל למצוא בית ויקטוריאני אנגלי טיפוסי מלבנים אדומות, עם גרם מדרגות מוגבה, חלון מקושת וחצר קטנטנה התחומה בשער מברזל מחושל, שחשפה את חלונות המרתף. בשתי הקומות הראשונות גרו אוקסה והוריה, ובשלישית סבתה דרגומירה, שתמיד חיה אתם מאז שאוקסה זוכרת את עצמה. היא נשאה את עיניה לתקרה.

      "מה ב??אב??א עושה שם? היא קופצת בחבל או מה? טוב, אני צריכה להתכונן אם אני לא רוצה לאחר!" אמרה לעצמה וניגשה לארון הבגדים. לא?ח?ר ביום הראשון ללימודים – אין דבר גרוע יותר! מזעזע...

      בקומה מעל, שבה גרה דרגומירה פולוק, היתה האווירה הרבה פחות שגרתית. אי-סדר מוחלט שרר בסלון הבארוק המחופה בווילונות בצבע חום זהב. הסיבה לבלגן היתה יצורי הפלא השובבים, שניסו להתחרות ביניהם מי יצליח לעשות יותר מעשי קונדס. את המהומה הרבה ביותר עשו ציפורים קטנות ומוזהבות. לאחר כמה מעופי ניסיון עליזים סביב הנברשות הן טסו בזעם וצללו כמו מטוסי קרב, כדי להתעלל במעין תפוח אדמה גדול שהסתובב על שטיח הצמר הארגמני.

      "הלאה, דיקטטורת החלזונות!" זימרו הציפורים הזעירות. "לא נסכים לחיות תחת העול! ניאבק בכל הכוח נגד רודנות הרכיכות, ידידי!"

      "היי, אולי יש לי רגליים קצרות, אבל אני לא חילזון ובטח לא רכיכה! אני ז?'טו?ר?יקס! ויש לי ש?ער שלא מהעולם הזה", השיב היצור, קימר את גופו הקטן ונופף בשערו הצידה.

      "ש?גררררררו את הפצצות! יחי שחרור העם המדוכא!" קראו הציפורים בתגובה.

      ותוך כדי הכרזת ההתקפה הן שחררו את מטענן המסוכן: תריסר גרעיני חמנייה, שקיפצו על גבו של היצור המכונה ז'טו?ריקס.

      "ממש עם מדוכא..." הוא מלמל במרמור בעודו תופס את הגרעינים ומתחיל לכרסם אותם.

      הצמחים בעציץ נסערו מאוד מהמהומה שהתחוללה והחלו להתנועע בפראות ולפלוט אנחות. אחד הצמחים, שישב על שולחן עתיק מזהב, נבהל יותר מהשאר, הצמיד את כל עליו לגבעול ורעד כולו.

      "די, זה מספיק!" צעקה דרגומירה. "תראו איך הלחצתם את הגו?ר?אנו?ב!"

      הזקנה אספה את שמלתה הארוכה מקטיפה סגולה וכרעה ברך. היא פיזמה מנגינה ערבה ועיסתה את עלי הצמח המבועת, שפלט אנחות מעוררות רחמים.

      "אם תמשיכו ככה", המשיכה והתבוננה בחומרה במחוללי הצרות, "לא תהיה לי בר?רה אלא לשלוח אתכם להשגחה אצל אחי. ואתם יודעים מה זה אומר: נסיעה ארוכה מאוד!"

      לשמע דבריה השתתקו היצורים והצמחים מיד. כולם זכרו עדיין בכאב את הנסיעה האחרונה שלהם, כשדרגומירה ביצעה את המעבר החפוז והמגוחך לחלוטין, לפחות מבחינתם. כולם פחדו עד מוות מאמצעי תחבורה – רכבות, ספינות, מטוסים, מכוניות – המצאות שטניות שנועדו להפוך את הלב והקרביים... הציפורים הקיאו לאורך כל הנסיעה, והכלורופיל של הצמחים הפך לחלב מקולקל שכמעט הרעיל אותם.

      "קדימה, כולם לעליית הגג!" ציוותה דרגומירה. "אני צריכה לצאת. הנכדה שלי חוזרת היום ללימודים. מ?חו?ר?פ?נו?נ?ים שלי, בואו לעזור לי, בבקשה!"

      זוג יצורים תמהוניים, לבושים סרבלים כחולים, דידו לעברה במהירות. האחד היה שמנמן וראשו מכוסה פלומה רכה, והאחר – מאוחר יותר הסתבר שהיה בעצם נקבה – היה גבוה ודק, ולו ציצת ש?ער בצבע לימון על ראשו. שניהם היו בעלי קומה נמוכה – שמונים ס"מ בערך, פנים שמנמנות ועיניים כחולות ענקיות שהקרינו טוב לב אמיתי.

      "פקודות הוד-נשגבותך מסיבות לנו עונג אינסופי, היי בטוחה בתמיכתנו העקבית", אמרו שניהם במלוא הרצינות.

      דרגומירה ניגשה לעבר נרתיק ענקי של קונטרבס שנשען על הקיר בירכתי החדר. היא פתחה אותו, אך הוא היה ריק. היא הניחה את כף ידה בתחתית העשויה עץ. צדו האחורי של הנרתיק נפתח מיד כמו דלת. דרגומירה התכופפה ונכנסה פנימה, שם ניצב גרם מדרגות לולייני שהוביל אל עליית הגג וחדר-העבודה-הפרטי-בהחלט שלה. שני המחורפנונים צעדו בעקבותיה בצייתנות, לקחו שתילים והובילו אחריהם את שאר היצורים, וגם עברו אחד-אחד במעבר המשונה. ברגע שכל העולם הקטן נכנס פנימה, סגרה דרגומירה את הנרתיק מאחוריה.