פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חסידים שוטים: למה בבית הספר הדתי לא מרשים לנו לחשוב?

      אייל סגל לומד בבית ספר דתי, ומעצבן אותו שמסביבו הדת הופכת יותר ויותר קיצונית, ומחנכים אותו לא לחשוב ורק לציית

      אתמול פורסמה כתבה בוואלה! חדשות על כך שהורים מתלוננים על ההקצנה בחינוך הממלכתי דתי. וכתלמיד דתי בבית ספר דתי, עליי להודות שמזמן לא הזדהיתי כל כך עם הורים כפי שקרה לי עם הכתבה הזאת.

      לתופעת ההקצנה לא נחשפתי רק מהתקשורת, אלא גם מעצומות של הורים בנושא, ובעיקר מהסביבה שלי: מסיפורים של חברים בכיתה על בית הספר היסודי שלהם ("אצלכם לא היו קומות נפרדות לבנים ולבנות?"), ומפעולות טיפשיות שהעבירו לי בבני עקיבא, עם ונשאים כמו "למה אסור להתווכח עם דעות שונות ממך". פעולות כאלו בבני עקיבא גרמו לי להפסיק ללכת לשם בערב שבת, עם תחושת הדיכוי שניתנה לכל דעה "שונה".

      מטיפים ללכת לישיבה

      כך למשל, באחד מהאירועים החברתיים שעשינו בסניף, חבר שלי אמר שהחסידות היא אוסף של בולשיט. במקום לשאול אותו למה, פרץ על המקום ריב עצבני, עם ירידות אישיות ושאלות כמו "איך אתה דתי בכלל?". אף דיון לא היה כאן, אלא צווחות ועצבים.

      גם בבית הספר הדתי שלי העניינים הקצינו: הרצאות על ישיבות ההסדר כבר אינן החלק המרכזי במסע השכנוע של המשך דרכו של הנער הדתי, ובמקומן יש רק הטפות של מורים ולחץ חברתי לצאת לשבתות ישיבה ולהמשיך בדרך התורנית-חרד"לית.

      ועכשיו מתברר שזה לא רק אצלי, אלא תופעה כלל ארצית. הזרם הדתי-לאומי, שאליו אני משתייך, אינו רואה את עצמו כחלק מכלל החברה, אלא שטוף בתחושת "במופלא ממך על תדרוש". וחבל, כי הרי את הביקורתיות הרבה שלי, ספגתי דווקא מן החינוך הדתי.

      אוננת? תקרא תהילים!

      חשוב לציין: ההקצנה לא נעשית בתוך בתי הספר בלבד, כתופעה מנותקת ממשרד החינוך. אפשר לראות בתוך הספרים של משרד החינוך עצמו, המיועדים לבתי הספר הדתיים, קצת מעבר לערכים כמו "כבוד האדם". כך, למשל, תוכלו לראות בחוברת לחופש של משרד החינוך לנער הדתי טקסטים על עבירות כמו "הוצאת זרע לבטלה", שהן התחתית של השפל. זה כמובן, נכתב כדי לדעת שיש עוד לאן לשאוף. כלומר, עצם זה שעשית שימוש מזעזע ולא תקין באברי גופך זאת בעיה, אבל לא לדאוג! עם קצת תורה ותהילים – הכל יסתדר!

      ההקצנה הדתית מונעת מן התלמיד הישראלי את הכלים החשובים ביותר: ביקורתיות, סובלנות, יצירתיות, למידה של מגוון תחומים ועוד, כשהמסורת וערכים דתיים רבים מקנים את אותם דברים בצורה הטובה ביותר. כבוד האדם הוא בהחלט ברור לאדם הדתי, בעוד הקיצוני לא ילחץ יד לאישה המבוגרת משום "שמירת נגיעה".

      ואנחנו דווקא ליברליים

      אני שואל את עצמי – איפה הרב שרלו? איפה תנועת "ציונות דתית ריאלית"? איפה אלו שמבינים שאין סתירה בין לימוד של תורה, ובין לימוד של מדעים ברמה גבוהה? אם תשימו לב – לא חסרים במגזר הדתי אנשים משכילים, אנשים פלורליסטים, אנשים שמקבלים את האחר בצורה המדהימה ביותר. לא חבל לשבור מסורת ערכית באמת?

      לפני שהדתיים יתחילו בהפרדות, הקפדה על לבוש "צנוע" מגיל גן והידמות מלאה לקהילה החרדית שהחברה הדתית גם ככה שופטת כל הזמן, כדאי שהם יבדקו איזה סוג של אנשים הם רוצים: ציבור עצמאי, ומשכיל – או חסידים שוטים.