פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      להביא את בן הזוג לארוחת החג או לא?

      את יוצאת איתו כבר כמה חודשים. ההורים מציעים לך להזמין אותו לארוחת החג. כדאי או לא? אלאור ושירה מתווכחים, אתם - מצביעים!

      הצד שלו: תזמיני אותי לארוחת החג שלך

      הטור הזה מגיע בדיוק בזמן, כשכולנו הגחנו למחשב מהנקיון מהניקיונות האובססיביים, הבישולים וגיהוץ הבגדים לקראת תקופת החגים. זו כבר הפכה להיות בדיחה - לעשות את ארוחת החג עם המשפחה של בת הזוג?

      אני לא רוצה לראות את זה כ"בדיחה", כארוחת אימים, כתהלוכה שבה אני "המלך העירום", כשההורים שלה בוחנים אותי מכל הצדדים ומפרקים אותי לחלקים (טוב, נסחפתי). אני בעד הארוחות הללו. יש בהן משהו שמשפיע על הקשר ביני לבין המשפחה שלה. הם פותחים בפניי את אחד הדברים האינטימיים אצל כל משפחה - ארוחת חג, מצרפים אותי לחיקם ואם אתעלם מהתחקור הכולל ואחליק את המבוכה, ארוויח מהמפגש ואצליח אף להרשים אותם ולהיות כבן משפחה מן המניין.

      אני מבין את המבוכה ומובך בעצמי, אבל תמיד חשוב לזכור שגם הצד השני – המשפחה שלה, רוצה לעשות רושם טוב ועל כן, גם הם מאוד לחוצים מהמעמד. דווקא מהמקום המלחיץ הזה יכולה להיבנות הקרבה החשובה, שאנשים כל כך מסתייגים ממנה, בעיקר בגלל שהיא כל כך מלחיצה.

      דווקא ביום הזה, כשהפולניות בשיאה (בכולנו מסתתר פולני קטן), אני אוכל לחשוף את הצד הפולני שבי, לשאול שאלות מביכות, לתת דרור לצד הזה ואף לדעת "עם מי יש לי עסק". אם נרפה מעט מדוושת הלחץ, נוכל להרוויח כולנו. אני בעד.

      (אלאור ליכטצייגר)

      בטור שעבר הם התווכחו אם יש סיכוי לזוגיות עם מישהו מדת אחרת. אתם החלטתם - אין סיכוי!

      הצד שלה: סבבה, רק תן לי להתאבד קודם

      "שירה, מתי את מזמינה את החבר לארוחת שבת?" שאלה אותי סבתא.
      "כשנהיה שנתיים ביחד", עניתי.
      "ומתי זה יקרה?" המשיכה.
      "עוד שנה ושמונה חודשים", אמרתי.
      (שיחה אמיתית מבית משפחת הדס)

      וזה עוד הצד השפוי של המשפחה שלי: בצד השני ביררו כבר מי הגבאי של בית הכנסת שלו ומה אבא שלו עושה. אין לי דרך יותר יפה להסביר זאת למשפחה שלי, אז אני עושה זאת כאן במרחב הוירטואלי: להזמין את החבר שלי בן ה-16 לארוחת שבת וחג זה לא שפוי, לא כשאנחנו ביחד חודשיים ולא כשאנחנו ביחד חצי שנה, זה פשוט לא!

      מחויבות זה דבר נחמד, שלא תבינו לא נכון. כבר פגשתי את אמא שלו ואת סבתא חיה וגם הוא זכה לטעימה (גדולה מאוד) מהמשפחה המצומצמת והמורחבת. אבל בכל קשר יש גבולות שצריך לשמור עליהם, ובעיניי הגבול בעניין הזה עובר בדיוק בארוחת החג: פשוט לא עושים דברים כאלה.

      יש זוגות שיגידו שהם רוצים להתחתן, וזה בסדר גמור לחשוב שתתחתנו עם החברה הראשונה שיש לכם בגיל 16, אלא שסטטיסטית זה לא קורה ואף אחד לא רוצה שאחרי פרידה טראומטית סבתא עוד תשב על הראש עם "איפה שמוליק שלך?" זה פשוט לא כיף.

      אין שום סיבה שבעולם לקחת את הזוגיות התמימה והנהדרת של גיל 16, זאת שמלווה בהרבה פיצות זולות מהתחנה המרכזית ולא פחות הורמונים ולהשליך אותה אל תוך הסיר הגועש והמגעיל ממילא של ארוחות חג משפחתיות. תנו לתמימות עוד קצת זמן, יש עוד מספיק חגים עד שסבתא תשב לכם על הראש להביא בני-זוג, בנתיים - נצלו את הילדות.

      (שירה הדס נקר)