פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אממ, אנחנו צריכים לדבר

      פרידות זה דבר נורא ואיום. אם גם אתם נאלצתם לעזוב מישהו, או מקום כלשהו - בטח תבינו למה ליערה כל כך קשה

      אם יש דבר קשה יותר מלהתחיל משהו חדש לחלוטין, זה להיפרד ממשהו שהיה חלק ממך לאורך זמן. משהו שנקשרת אליו חזק כל כך עד שאתה מרגיש ממש כאב פיזי כשאתה עוזב אותו, בין אם לתקופה קצרה או ארוכה, או אפילו לתמיד.

      פרידות מרגישות קצת כמו התאבלות. אתה מתעלם מהפרידה עצמה לחלוטין עד הרגע האחרון, לא מאמין שאתה צריך לעזוב. אתה מתעלם בהפגנתיות מכל דבר שקשור בפרידה, משוחח עם האנשים ומתנהג באותה הצורה שהתנהגת שנה לפני. לא מרגיש כל שינוי טמפרטורה, כל החלפת סיטואציה, מרגיש בדיוק אותו דבר.

      חייב להספיק הכול!

      ואז זה שוקע. אתה פתאום מתחיל לקלוט שהרגע מתקרב ואתה מרגיש צורך לנצל כל הזדמנות, מתעורר מוקדם, הולך לישון מאוחר, עושה את הדברים הכי מיוחדים ועם זאת הכי נורמליים כדי להרגיש שמיצית, אולי שלא תרצה לחזור. אתה עושה הכל על מנת שלא תרגיש שפספסת משהו (למרות שתמיד מרגישים את זה בסוף), מפוצץ את הלו"ז שלך במטלות ותעסוקות, ובסופו של יום מגיע מותש ונרדם לעד.

      וכשמגיע היום של הפרידה, שובל הדיכאון עוקב אחריך כמו זנב וירטואלי וריח העזיבה מקיף אותך כהילה של אדים חמים. הרצון לבכות לא מרפה אבל אתה עוצר את עצמך ומחזק את עצמך ומעודד את עצמך. הכל יהיה בסדר, הכל יהיה טוב.

      פרידות זה דבר נוראי

      ואז - שקט. שלווה מוזרה שגורמת לך להאמין שהכל יהיה בסדר, אתה מרגיש זיק של אופטימיות, זיק של אהבה וזיק של תקווה.

      השלב שאחרי הוא דיכאון; או לפחות סוג של דיכאון. געגוע מפעם ורצון לעצור הכל ולחזור למצב הקודם. התרפקות על העבר בתור הדבר הטוב ביותר שקרה ויקרה, והצורך להמשיך את מה שהיה.

      ואחר כך פשוט ממשיכים בחיים. ממשיכים להסתכל אחורה בחיוך רחב, או שמסתכלים אחורה ומעקמים את האף, אבל ההיסטוריה הזו מצטרפת לתצרף העצום של החיים, חתיכת פאזל נוספת מהשמיים או מהאגם או מהאף של מאו דזה דונג (מה, אף פעם לא היה לכם פאזל של מאו?!), והחוויות שלנו נכנסות לתוך בקבוק ונשמרות אצלנו בראש ובלב לעד. אולי נצליח להתמודד איתן בעתיד ואולי נמשיך להתרפק על העבר, אבל פרידות הן תמיד נוראיות ותמיד רעות.

      איך אפשר להמשיך הלאה?

      איך עושים את זה בכלל? איך אומרים למישהו להתראות ויודעים שהפעם הבאה שנתראה תהיה רחוקה כל כך? פשוט אומרים "שלום", או שאנחנו יותר טיפוסים של "ביי"? נותנים חיבוק אוהב, לחיצת יד חברית או נשיקה חושנית? טפיחה קצרה על השכם או לחיצה קצרה על היד? מילים או מגע? הבטחה לשמירה על קשר או פרידה סופית ומוחלטת?

      עדיין לא הבנתי את זה לגמרי בעצמי, ונאלצתי לפני כמה ימים לומר שלום לכל החברים והמשפחה שלי ולקחת מטוס אל עבר הלא נודע. עברתי לגור במוסטאר, בוסניה והרצגובינה, כדי ללמוד במשך שנתיים בקולג' של ה-UWC. ביחד עם זה, אני נאלצת לומר שלום לכם - הקוראים היקרים של הטור הזה שרץ כבר שנה. אני שונאת פרידות ושונאת לומר שלום, אבל מה לעשות, לפעמים חייבים, במיוחד כשעוברים לגור בניכר.

      אז, להתראות. שלום. ביי. אני אתן לכם חיבוק גדול וגם לחיצת יד וגם נשיקה ואבטיח לשלוח גלויה ואולי גם לקפוץ לביקור, אבל הטור הזה נגמר. נתראה באירועים משמחים יותר, אני בטוחה, ובינתיים - תאחלו לי בהצלחה. להתראות.

      קשה להיפרד? אוסף שירי פרידה