פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      "מה קורה, בת שלי, הכול טוב?"

      שני רואה בכל מקום הורים שכל כך מנסים להיות מגניבים, שהם לא מצליחים להיות הורים. תרגיעו, בבקשה. ותפסיקו להגיד "סבבה"

      לאחרונה אבא שלי התחיל להשתמש במילה "סבבה". הוא מאזין לגלגל"צ ומשנן את שמותיהם של אנשי התרבות האיתנה הפעילים כיום, כמו ליידי גאגא ואריק ברמן, ומפעיל את רדאר הסלנג שלו כדי לקלוט את השפה הציונית המתחדשת.

      מאבי שלי אני לא מודאגת, הוא כנראה סובל ממשבר ה-60 שלו, ובכלל, יש לו נטייה לרצות לדעת הכול (קצת כמו בת הזקונים שלו) - זו החברה ממנה אני מודאגת. אפשר לראות את זה במיוחד ב"מחוברות 2", שמשודרת עכשיו, וגם בגלגולים הקודמים של הסדרה. יחסי ההורים-ילדים שם - של דנה ספקטור, דודו בוסי, ועכשיו מיקה קרני וננה שרייר - מככבים וכיכבו בכל פרק.

      כל הורה רוצה להיות מגניב. כל אם רוצה שהבת שלה תקרא לה מגניבה, מהממת, החברה הכי טובה שלי. השאלה היא, מה הם מוכנים לעשות בשביל זה. עד כמה רחוק תלך הספקטורית בלבושה הזועק, ועד כמה דודו בוסי מוכן לשחרר את הבת שלו, עד שהוא יקלוט שאין לה גבולות.

      דנה ספקטור (אביב חופי)
      האמא המגניבה. ספקטור

      די הרבה ביזאר זורם במחוזותינו. קצת קשה לי לראות את האמהות של היום בצבעי שיער זועקים, חולקות בגדים עם הקטנטנות שלהן, נותנות לילדה לצאת ולבלות ולהיראות בחברה הפלורנטינית כשהן עוד לא הגיעו לבגרות, והחזה שלהן עדיין לא סיים את התפתחותו, שלא לדבר על שיקול הדעת.

      ואז ההורים נקרעים בין הרצון שלהם לשמור על הילדים מפני סיטואציות מבחילות, גברים מבוגרים ומיוזעים שמתחילים עם ילדות בנות 15 כאילו אין מחר (הלו, אתה בטח נשוי או משהו, תשאיר את החרדות שלך בנוגע לתחושת הפספוס העמוקה שבהתמסדות לעומת זיונים חסרי מעצורים למישהי בגודל שלך, תודה), סמים, וכו', לבין הרצון העז להיות "אם השנה" ולתת לבת שלך להסתובב ברחבי התיכון ולהגיד, שיואו, אמא שלי בדוק הכי מושלמת בארץ.

      אני יודעת שזה קצת בעייתי להגיד את זה. להסתובב ברחובות ולהעביר ביקורת על האמא של הילדה בת ה-12 שיושבת בגן שינקין ונראית כמו טיילור מומסן בטריפ של חייה, ומה אני יודעת בכלל, יכול להיות שמדובר בהורים הכי דואגים ומחנכים בעולם, מי אני שאעביר על המבוגרים ממני ביקורת?

      אז זהו, שמותר לי, ואף רצוי. במקום ללכת ברחוב ולראות היפסטרים בגיל הגנון זרוקים באיזו סמטה ולהמשיך ללכת, כדאי לעבור לרמה הבאה. להתחיל לקלוט שזה מביך לראות אמהות ואבות שכלואים עמוק בתסביכי פיטר-פן ומנסים לחקות את הילדים שלהם, כדי לא להכיר בעובדה שהם כבר עברו כמה עשורים בחייהם. ולעזאזל, אפשר גם ליהנות מזה קצת. הרי יש הנאות בכל גיל, לא? אז למה לוותר עליהן ולחיות את החיים שלנו.

      בתכלס, אנחנו סובלים ממחסור בשעות שינה, מלחץ חברתי, בגרויות, ענייני צבא, ועוד צריכים להחליט מה לעשות עם החיים שלנו. אנחנו מעדיפים להיות צעירים בלי לספר לכם הכל או לשתף אתכם בהכל. אבל כן, אני אשמח לנסוע איתכם להופעה של בוב דילן, זו תהיה הרפתקאה משפחתית מצויינת. אבל זהו. באמת שזהו.