פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיוט ביום העצמאות

      יוני ניסה להצטרף לחגיגות העצמאות, אבל ממסיבת יום ההולדת שלו לא נשאר הרבה. רשמים מערב שכולו סיוט

      כפי שכבר כתבתי כאן בשבוע שעבר, החלטתי השנה להצטרף לגלי השמחה הלאומית ולקבוע את מסיבת יום ההולדת שלי בערב יום העצמאות. בגלל המוני האנשים שהיו צפויים להציף את הפארקים והחופים בערב המדובר, דאגתי לשריין מבעוד מועד את דירת הגג המאוד-תל-אביבית של בן דוד שלי בפלורנטין לצורך קיום המסיבה. ארבעה קילוגרמים של בשר, שישיית בקבוקי למברוסקו ושני ארגזי בירה נקנו מבעוד מועד כדי לפנק את עשרים החברים שהוזמנו לחגוג איתי. בדרך למסיבה, על האופניים, נפרסה מולי שקיעה אביבית מפוארת. חשבתי על ערב מלא בחברים ואוכל טוב ואלכוהול וזיקוקים, ונדמה לי שאפילו שרקתי איזה שיר שמח. הייתי מאושר.

      בכניסה לפלורנטין נתקלתי במחסום מאולתר של ניידות משטרה. שוטרי המג"ב שקיבלו את פני בחיוך הזכירו לי שבדיוק באותו ערב מתקיימת מסיבת הרחוב המסורתית של השכונה. דוכני אוכל ושתייה הוקמו ברחוב, מוזיקה בקעה מהמרפסות, וכמה עובדי עירייה מנומנמים סיירו במקום כדי לשמור על הניקיון והסדר. 'בדיוק האווירה האידיאלית לחגיגה', חשבתי בליבי. כמובן שטעיתי. חצי שעה לאחר מכן, החבר שהיה אחראי להעברת ארגזי הבירה הגיע למסיבה בידיים ריקות. בחיוך מתנצל הוא סיפר לי שהשוטרים מסבירי הפנים, שפגשתי קודם לכן במחסום בכניסה לשכונה, סירבו לתת לו להיכנס לשכונה עם ארגזי הבירות. למזלי, היו לי חברים טובים להתנחם בהם, ואוכל טוב, וזיקוקים. למרות המחסור באלכוהול המסיבה עברה בנעימים, ובסביבות השעה שתים עשרה החלטנו חברתי ואני לחתוך מהמסיבה בשיאה ולצאת לרקוד קצת יחד.

      כבר כשירדנו במדרגות הבניין, ידענו שמתרחש למטה משהו חשוד. בקומה השנייה פגשנו שני זוגות של נערים מתמזמזים, ובקומה הראשונה שכבה בחורה שיכורה מתבוססת בקיא, חצי מעולפת. כשיצאנו לרחוב נסחפנו בנחיל של אלפי האנשים שגדשו את הרחובות, מאבדים אחד את השני לרגעים ושוב מוצאים. ברבע השעה שביליתי בניסיונות לצאת מהשכונה ניסיתי להגן בגופי על חברתי מפני מטרידנים שיכורים, הספקתי לספוג כמה וכמה מרפקים כמתנות יום הולדת. בדיוק כשהצלחנו להיחלץ סוף סוף מ'מסיבת הרחוב' המסויטת, והגענו ליעדנו – מסיבת גג מושקעת, שכללה תקלוטים איכותיים והופעה של להקה אהובה במיוחד – התחלתי לקבל אס אם אסים מדאיגים למדי.

      זה התחיל ב'איפה אתה?', המשיך ב'שמעת על משהו שקרה בפלורנטין?' ונגמר ב'שמעתי שהיה פיצוץ, אתם בסדר?'. ניסיתי להתקשר לבן דוד ולחברים שנשארו בפלורנטין, וכשלא הייתה תשובה החלטנו לדווש בחזרה לשכונה. הסירנות שנשמעו בדרך גרמו לי ולחברתי להכין את עצמנו לגרוע ביותר. כשהגענו לאזור פלורנטין וראינו את אלפי החוגגים ממשיכים בשלהם, הבנו שהפיגוע הגדול הוא לא יותר משמועה זדונית ומרושעת. קשרתי את האופניים ופילסתי את דרכי חזרה לבית בן הדוד, רק כדי לגלות שכל החברים שהיו שם כבר חזרו הביתה בבהלת הפיגוע. עוד חשבנו לחזור למסיבה, אבל כשירדנו לרחוב ראינו שקבוצת ילדים החליטו לחגוג את הגאווה הלאומית שלהם בקפיצות על האופניים שלנו. אחרי שהברחתי אותם התבוננתי בגלגל הקדמי שלי, האומלל, שסיים את חגיגות יום ההולדת שרוט, חבוט, עייף ומפונצ'ר כמעט כמוני.

      איור יום העצמאות יוני בן חורין (יוני בן חורין)