פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בואו נשים לזה סוף

      השבוע, ביום הזיכרון, יערה השתתפה בטקסט אלטרנטיבי, שמעודד פיוס בין ערבים ליהודים במקום כעס. לדעתה לא מספיק להתאבל, צריך לשנות, כי גם בצד השני יש שכול

      בערב יום הזיכרון שמתי פעמיי לכיוון אולם רדינג 3 בתל אביב, לאירוע מיוחד במינו שאני פוקדת זו השנה השניה: טקס יום זיכרון אלטרנטיבי של תנועת "לוחמים לשלום". זה טקס המשלב יהודים ופלסטינים, ומדבר על השכול באופן דו-כיווני, ולא חד צדדי כמו שנהוג להתייחס אליו בטקסי ימי זיכרון – מה שבלי קשר לפוליטיקה, פשוט לא נכון.

      הסבל הוא של כולנו

      הדבר המגוחך ביותר היה הסגר, שמטילים כל שנה, על השטחים, בימי זיכרון. השנה, אפילו בקשות מיוחדות שהועברו לרשויות על מנת לשחרר דוברים ונואמים כדי שיגיעו לתל אביב נדחו, בלא הסבר ממשי. זה חבל, וזה כואב, שהמוסדות שאמורים לשרת אינטרסים של שלום מסרבים לכל יוזמה מבורכת, גם לאנשים שוחרי שלום.

      טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי נוגע בדיוק במקומות הנכונים, במקומות הכואבים באמת. הוא לא נגוע בשוביניזם לאומי, הוא לא מקדש מטרות של אוננות לאומנית. הוא בסך הכול מנסה להעביר את הכאב שעבורי, בתור אחת שלא חוותה את השכול, הוא קשה להבנה, ולשייך אותו לכאב גדול יותר. לא לאומי, לא דתי - כאב של שתי אומות שחיות בתוך מציאות של סבל, של כיבוש, של לחימה, של אלימות בלתי נפסקת.

      הוא מנסה להעביר, בעצם הגדרתו, מסר של סוף - מסר שהטקסים בבתי הספר ובשאר המקומות ה"רשמיים" הישראליים לוקים בהעברתו - סוף למלחמות, סוף לאבדן, סוף לשכול. סוף לאותם הקצינים שמתדפקים בדלת ומספרים על מות בעל, אב, אח או ילד, סוף ליריות בשוגג או שלא בשוגג, סוף לסגרים, סוף למצור, סוף למציאות שאינה מיטיבה עם אף צד בסכסוך.

      להסתכל על ימי זיכרון בעיניים אחרות

      לנו, בתור בני נוער, הסוף הזה חשוב במיוחד. לא נתעכב על חלומות מרוחקים, על קלישאות של "כשתגדל כבר לא יהיה צבא", כי דיברו על זה רבות לפניי. אך כאשר אנחנו עומדים מול הרשת הגדולה והביורוקרטית של הצבא, בצו הראשון או ביום הראשון בבקו"ם, בין אם זה הצו או הגיוס שלנו, של בני משפחה או של חברים, אנחנו עומדים בפני החלטה קשה וכואבת - אנחנו מתירים את דמנו במובן מסוים. הרי אנחנו הופכים להיות ברגים במכונת מלחמה, וודאי שחלקם יתרופפו ויחלידו, וודאי שיהיו אבדות בנפש.

      אני לא חושבת שאף אחד מאיתנו רוצה לעמוד בפני השאלה הזאת באופן יומיומי. למען האמת, כולנו עומדים בפניה, גם אלה שלא עולים על מדי ב' - זוהי משמעותה של מלחמה בלתי פוסקת, של סכסוך אלים. ידידנו בג'נין עומדים בפני איום של טנקים, אנחנו עומדים בפני התהייה "האם כדאי לי לעלות על האוטובוס הזה?", והאיום מתמיד לכולנו, מזוויע וממשי, ומפחיד.

      בתור בני נוער אנחנו צריכים להסתכל על ימי הזיכרון בעיניים אחרות. אנחנו עדיין לא עברנו את הצבא; חלקנו נלך לתפקידים קרביים, חלקנו לתפקידים בשורות המודיעין, חלקנו יכינו קפה למפקד סקסיסט, חלקנו לא נתגייס, חלקנו אף נמות בדרכים שאינן שיבה טובה, במלחמה, בפיגוע או בהיתקלות במחסום, זה לא משנה. לכן אנחנו צריכים לקחת את העתיד שלנו בידיים. לכן אסור לנו להיכנע למסרים הפשטניים שמעבירה לנו המדיה, לעקרונות השטוחים שנחלקים עמנו בבתי הספר, להבניה החברתית ההזויה שאנו יונקים מיום היוולדנו.

      הגיע הזמן להגיד די

      העולם לא מתחלק לרעים ולטובים, לאויבים וידידים. האינטרס של כולנו הוא להפסיק את מרחץ הדמים. ההנהגות שלנו, של שני הצדדים, מסורסות, עצורות, הן אינן מתחשבות במניעים של האומה אלא במניעים שלהן גרידא. אסור לנו להרים ידיים, אנחנו צריכים לקום ולומר - די. מספיק, נמאס. נמאס מהכיבוש, נמאס מהמלחמה, נמאס מהפיגועים, נמאס מהרובים.

      אנחנו יכולים להוביל שינוי מהותי כאן, גם אם לא מחר או מחרתיים, אנחנו יכולים לגרום לסוף התופת. לכך שלא יתווספו עוד ילדים לרשימות החקוקות באבן במבואות בתי הספר, לרשימות המוטבעות במתכת במשרדי הממשלה, לשמות מאירי העיניים במחשב. אנחנו יכולים לשים לזה סוף, אנחנו לא רק יכולים לשים לזה סוף, זוהי חובתנו לשים לזה סוף, כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן בלי פחד, יהודים ופלסטינים, בשתי מדינות, ולנשום עמוק לרווחה, בפעם הראשונה.