פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סכנת האדישות: די עם טקסי זיכרון מגוחכים בבית הספר

      אתם באמת חושבים שטקס זיכרון משעמם בבית הספר יצליח לרגש אותנו ולגרום לנו לחשוב על השואה לעומק? יערה יוצאת נגד האופן השטחי שבו מציגים לנוער בגילה את השואה. כי ככה לא אכפת לו

      יום הזיכרון לשואה הוא אחד הימים הדרמטיים והמרגשים שיש בלוח השנה. הכל נהיה שקט בערב, הערים הופכות ליישובי רפאים, הפרצופים הופכים קודרים, הכל נעשה עגום ואפור. השואה היא אחד המאורעות הנוראיים ביותר שקרו בהיסטוריה, לאו דווקא של העם היהודי, אלא בהיסטוריה כולה.

      ובכל שנה מחדש עולות התמונות של הסבא עם השיער הלבן על מרקע הטלוויזיה שלנו, עורו מנומר בכתמי שמש, על ידו מוטבע מספר, הוא מספר סיפור סוריאליסטי על מקלחות, וחוסר אונים, וגרמנים כחולי עיניים ושחורי מדים, ובכל שנה עולות בנו הדמעות... ואז אנחנו נהיים אדישים.

      טקסטים עצובים וריקוד לא ברור. WTF

      6 מיליון לא נראה כמו מספר גדול במיוחד כשמפמפמים לך אותו בראש 10 פעמים ביום במשך כל החיים. כמו אדם שצופה בסדרות פשע שוב ושוב ושוב, ושוב, והבעתו נותרת מנוכרת כאשר מדברים איתו על רצח בעקבות כך; כך אנחנו מנסים לזכור ושוכחים. אנחנו לא רוצים לשכוח, אבל זה מה שקורה.

      הפתרון הוא לא להפסיק לדבר על השואה. להיפך. הפתרון הוא לדבר עליה כמה שיותר, לבחון כמה שיותר אספקטים שלה, להתעמת עם הרגשות הכמוסים הכואבים שלנו כעם שעבר אסון כה גדול, לתהות בשאלות החמורות באמת, על המין האנושי ועל העולם שעמד מנגד, על השכנים שהפנו את הגב לחברים הטובים ביותר שלהם. הדרך לעשות זאת, הדרך להסתכל עמוק בעיניים לשואה וללמוד אותה מבפנים ומבחוץ, היא לא טקסי יום השואה בבית הספר.

      טקסי יום השואה סיסטמטיים, מעוצבים מראש, ידועים מראש. הם אף פעם לא מרגשים. חבורה של ילדים קוראת כמה טקסטים עצובים, מגמת מחול מופיעה בשיר שהקשר שלו לשואה מקרי בהחלט אבל נושא מנגינה מעוררת בכי, שלוש בנות מהמקהלה שרות את "שריפה אחים שריפה", מצרפים כמה סטטיסטיקות ברקע, מקריאים כמה מספרים, סיפור אישי אחד או שניים ובום! יש לנו טקס שואה, משהו בן-זונה.

      זה סר-טעם. זה מגוחך וזה מזנה את השואה. וזה בעיקר לא נותן לנו מקום להבין מה הלך שם. זה מזלזל באינטיליגנציה שלנו.

      הנער שקורא שיר בטקס? ירביצו לו בהפסקה

      אם במקום טקסי השואה התפלים להחריד היו לוקחים אותנו לצפות בסרט שואה טוב - "רשימת שינדלר", למשל, או אחד מהסרטים כמו "הפסנתרן" שתמיד שמים בערוצי הסרטים בכבלים ולאף אחד אין כוח לצפות בהם כי אף אחד לא רוצה לבכות - ולאחר מכן מעוררים דיון מחושב בנושא, היינו מבינים טוב יותר.

      אם במקום טקסי השואה היינו מדברים על ניצולי השואה והתנאים המחפירים בהם המדינה הרקובה שלנו נותנת להם לחיות, אם היינו משוחחים על האתיקה, על הפסיכולוגיה של השואה, על הזוועות ועל הכאב ועל הפחד, אם רק היו מעודדים אותנו לחשוב ולא מטיחים בנו קלישאות של "לזכור ולא לשכוח", כשאת מפעל הזיכרון מסתירים בשלל תעתועי קיטש עלובים.

      בטקסי יום השואה המבטים מזוגגים, תקועים בתקרה, אולי במסך של סמארטפון מפואר, אולי בקיר של המחששה אחרי הברזה.

      אנחנו מבריזים מטקסי יום השואה מכיוון שאנחנו מרגישים שהם חסרי תועלת. הם מיותרים. הבריון של בית הספר לא באמת שם על הנער הדקיק שמקריא בקול שבור פואמה שואתית. סביר להניח שבהפסקה הוא יפליא בו את חבטותיו. השיחה השנתית של "שואה זה איכס, דמוקרטיה זה יופי טופי" מיותרת גם היא. לעבור על אותם נושאים שוב ושוב במשך שנים זה לקבע אותנו במשפטי מפתח ריקים מתוכן.

      דברו איתנו על ההשלכות האמיתיות של השואה

      אנחנו צריכים עידוד מחשבה. אנחנו צריכים לראות שכן, פאקינג יש עוד נאצים בעולם, הגזענות גואה, הלאומנות מתפרצת; מפלגות פאשיסטיות או נאציות בשוודיה ובפינלנד מקבלות מושבים אינספור בפרלמנט, מפלגות לאומניות נכנסות בקלות לפרלמנט האירופי, ניאו-נאצים מטיפים לשנאה בארה"ב; בסודן יש ג'נוסייד, בסין יש דיכוי עצום מימדים, בדרום אמריקה יש שלטון אוטוריטרי, ואנחנו? אנחנו יושבים באולם סגור ושומעים קשקושים - כן, קשקושים! - שכבר נס ליחם.

      לא כדאי לפתח איתנו שיחה במקום? אלוהים אדירים, תנו לנו את הקרדיט. אנחנו מסוגלים להבין למה השואה הייתה זוועתית, ואנחנו לא צריכים שתאכילו אותנו עם כפית, אנחנו כבר ילדים גדולים, אנחנו הילדים הגדולים שאמורים למנוע את השואה הבאה.