פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הכי לא בסדר

      גם אתם סבלתם בליל הסדר? כי בשביל יערה זה הערב הכי מסריח בשנה. הדרך היחידה שהיא שורדת את זה כל שנה זה יין, והרבה

      למרות שאתם עלולים לחשוד בי כשונאת חגים מושבעת, בדרך כלל אני לא מסוג האנשים שמתלוננים לגבי ארוחות חג. באופן כללי, אני די אוהבת אותן.

      אבל, וזה אבל גדול, ליל הסדר הוא סיפור אחר לגמרי. בימים כתיקונם, ארוחות החג מסמלות מאורע שקט ושליו אשר מטרתו אחת ויחידה – להדגיש את העובדה שהחופש הגיע, ולהבהיר ששיעורי כימיה נגדעים באיבם לטובת ימים שלמים של רביצה כאשר זבובים מטיילים מסביב לספק-גוף-ספק-גוויה שהוא אתה בזמן שאתה מרייר מול תוכנית מערכונים סקסיסטית בטלוויזיה. זה, ואת העובדה ששוב לא הצליחו להשמיד את כל עם ישראל, ושיש ביכולתה של כל משפחה ישראלית ממוצעת את האפשרות להקים מסעדה שתפעל 24 שעות ביממה במשך שבועיים וחצי באמצעות אוכל של ערב אחד בלבד.

      בפסח, אפילו את זה אין לנו. החופש מתחיל שבועיים לפני שמישהו בכלל מתחיל להגות את המילה "אפיקומן", וליל הסדר הופך, למען האמת, למטלה מרגיזה וחסרת תכלית.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "טרילילי דיינו משהו משהו חד גדיא"

      ליל הסדר הוא מצב של LOSE-LOSE מכל הבחינות. האוכל, בואו נודה, די מגעיל (ואומרת את זה נצר לשושלת מרהיבה של משפחה מעורבת למשעי. גם אצל אשכנזים וגם אצל מזרחים אסור לאכול את כל הדברים הטעימים באמת) - חוץ מקניידלעך וקציצות תפוחי אדמה, אולי – כך שנקודת האור הגדולה ביותר בארוחות החג מתנפצת לה בעת המשבר הנקראת "ארוחת פסח".

      וכאילו בכדי להרעיל את האווירה עוד יותר, נאלצים כל המסובין להאזין למלמוליו המבוסמים של ראש המשפחה, כאשר הוא חצי קורא בהגדה וחצי מספר בדיחות קרש עלובות שחוזרות עליהן בכל שנה, במשך כשעה ארוכה לפני שמורשים הנדונים לתקוע את מזלגם בעוף עסיסי.

      קניידלך (ShutterStock)
      כדורים קטנים של גיהינום. קניידלעך

      מאחר שכולם מגיעים לסעודת החג מורעבים, קריאת ההגדה מעיבה על מצב הרוח (והקיבה) של כולם, ועל כן מתחילים לזלול תפוחי אדמה תפלים, ביצים קשות דחוסות וחסה עם חרוסת (פאקינג הל, אנשים, לא הייתם מכניסים את זה לפה ביום רגיל) ולהתמלא בכעשרים יחידות קניידלעך לפני שבכלל מוגש האוכל לשולחן.

      ואז קורה הדבר הנורא מכל. האוכל מתחיל להגיע, וכמו בתסריט בלהות – זה לא נגמר. כולם נמצאים כבר צעד מלהקיא על רצפת האבן המיוחדת של המארחים, אבל דודה זרובבלה חושבת שזה הגיוני להעמיד אולטימטום כעוס במידה ולא נאכל את זה, וסבתא גריזלדה רושפת אש כי לא אכלנו את זה. וזה לא נגמר! עוד ועוד כלים מלאים בכל טוב מטפסים להם על שולחן החג, כאילו היה זה סרט אימה לא מוצלח, כולם פותחים כפתור בג'ינס או מעבירים חור אחורה בחגורה, אבל אין עוד מקום. ואז מגיעים הקינוחים. אחד אחרי השני, עוגות על גבי עוגות, תופינים על גבי תופינים, ואתה רק מייחל שזה יפסיק, לשווא.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "למה לא אכלת מהגעפאגעהאגעס המפורסמים שלי???"

      כמו בכל חג, כולם מספרים את הבדיחות המטומטמות שחוזרות עליהן כל שנה כאילו הן כתובות בהערות שוליים בהגדה של כל דוד שעבר את גיל העמידה; כמו בכל חג, אנחנו יוצאים מפוצצים ולא מבינים בכלל מה אכלנו; כמו בכל חג, היין עולה לנו לראש ואנחנו עושים בושות מול כל המשפחה, למזלנו כל המשפחה גם היא עושה בושות מולנו; כמו בכל חג, אנחנו מעדכנים סטטוסים בפייסבוק בקדחתנות, מתארים עד כמה המשפחה שלנו מזעזעת, עד כמה הסדר נורא, עד כמה "אנחנו המשפחה היחידה שקוראת את ההגדה עד הסוף" למרות שלפנינו 546 חברי פייסבוק מיוזעים עדכנו את אותו הסטטוס בדיוק; כמו בכל חג, אנחנו נודרים נדר עתיק יומין שלעולם לא נחזור על הטעות ונשוב לארוחת החג הזו.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      סעודה של מטורפים!!

      אז מה נשתנה הלילה הזה? כלום, סעמק, כלום לא השתנה! כל שנה אותו דבר, כל שנה אותם אנשים, כל שנה אנחנו מעירים את האנקדוטה הקורעת כילדון שקיפץ מהאופניים אל שאול הלהבות אשר מתארת את האירוניה בדבר העובדה ש" כמה מצחיק זה שמצות נמצאות בתוך קרטונים! חה חה חה! כי מצות זה בטעם של קרטון! הבנתם כולם?! חה חה חה!", וכל שנה אנחנו מתמרמרים ומסיימים את הערב עם צרבת, עצירות וצלקות מנטאליות שיישארו איתנו לפחות חודש עד ארוחת החג הבאה.