פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מהונדסים: איך הפסקתי לפחד מהנדסה קרבית. כמעט

      להתגייס להנדסה קרבית זה מפחיד. אז שלחנו את אייל, נער זהיר ודי חשדן, לבקר בכנס מועמדים לחיל ההנדסה, לראות אם הפיצוצים ירגשו אותו. הוא חזר עם מוטיבציה, אבל לשרת בקריה

      "חיל ההנדסה". זה נשמע כאילו מדובר במשהו טכני, לא קשור למלחמה – אבל זה תפקיד קרבי מאוד: החיל יוצא לפרוץ מחסומים, להוציא את המוקשים, וכל מה שמקשה על הקרב - מה שאומר שהם בחזית, בסיכון הכי גבוה. כמישהו שבעוד שנתיים הולך להתגייס, ואולי לסכן את עצמו בדברים מהסוג הזה, אני די חושש מהעולם הזה. כדי להרגיע את חששותיי, נסעתי לבקר ב"כנס מועמדים לשירות הביטחון של חיל ההנדסה", שנועד "להמחיש לקהל הצעיר את עולמו של לוחם ההנדסה הצה"לי" – לפי הקומוניקט. נשמע מבטיח.

      תמונות יום עיון למועמדים לשירות חיל ההנדסה (דובר צה"ל)
      כנס המועמדים לחיל ההנדסה. איפשהו מאחורה אייל נמצא ורושם הערות לכתבה (צילומים לכתבה מתוך יום העיון: דובר צה"ל)

      הבסיס הזה ענק ברמות מטורפות. נמצאים איתי כאן עוד 180 מלש"בים - טינאייג'רים בני גילי שהולכים להתגייס, כנראה לחיל ההנדסה. חלקם מגיעים מהערבה, חלקם מחורים אחרים, ואחד לא קשור מבית ספר "אליאנס". הם פה כדי לבדוק אם כדאי להם להיות חלק מכל הדבר הזה בקרוב.

      אני לא מתפעל מהחילות הקרביים עם השמות המפוצצים, למרות הידיעה שבלעדיהם הצבא לא יתקיים - ובלי הצבא, גם המדינה לא. פשוט לא "עושות לי את זה" כל הנפילות והקימות, ומשימות הריגול שמצריכות שקט מופתי. אני יותר בקטע של משימות, ריצה ודברים פשוטים, בידיעה שאין לי את הראש והעירנות של שירות בתפקידים בכירים כל כך. התפקידים הקרביים של החילות עם השמות היותר "עמך" יותר קורצים לי, כי הסיכון לא נמצא שם ממש מתחת לאף.

      תגידו בעצמכם, זה לא מלחיץ כל החילות החילות המפוצצים האלה, תרתי משמע? עם הסיכון הגבוה של החזית, איפה שאפשר להיפגע בקלות? במבצעים כל כך מסוכנים? הרי בטח גם אתם שמעתם את השירים ואת הבדיחות על חיל ההנדסה, בנוסח "10 אצבעות היו לאיש, אוי אחת נפצעה... 9 אצבעות היו... אצבע אחת הייתה".

      אחד החיילים שאיתי, מדובר צה"ל, שלא נראה בנאדם מורעל במיוחד, שומע את ההיסוסים שלי ואומר שעושים עוול לתדמית של חיל ההנדסה עם כל השירים והבדיחות על אצבעות חסרות. "זו תדמית מוטעית שנוצרה עקב סיפורים שגויים", הוא מסביר, " תוכל לשאול גם חיילים שהתגייסו. אף לא אחד ידבר איתך על הסכנות, כי עם האמצעים הטכנולוגיים והחדשנות של הפיתוחים שמשתמשים בהם - הסכנה והסיכון שמתלווים לשירות הם הקטנים ביותר".

      אבל המפקד שאני פוגש שם מגיב בצורה אחרת: "העובדה שהתפקיד כרוך בסיכון לא מורידה את המוטיבציה, כי יש את החשיבות הגדולה של התפקיד - הרי בלי ההנדסה הקרבית, שום קרב ומבצע לא יכולים להתחיל".

      "יש אנשים שבאו לכאן כי הם רצו את המסלול הזה מלכתחילה, או שיש היענות יותר למסלולים אחרים?" אני שואל.

      "אני חושב שהידע של המלש"בים לגבי הגדודים והמסלולים הוא מזערי מכדי לקבוע ולהחליט", הוא עונה, "אבל יש אחוז קטן שממש באו לכאן מתוך רצון ממשי להיות ביהל"ם (היחידה המובחרת של חיל ההנדסה), והשאר, אני משער, באו היום לכאן בעיקר כי הם מתעניינים".

      ואז מגיע תור ה"תחנות". אנחנו עומדים בבסיס, מסביבנו צריפים הרוסים, והמדריכים שבתחנות מתחילים להסביר על מכשירים אחרים של החיל. מציגים לנו את הנשקים שבהם פורצים בתים וסורגים, כולל נשק שמחברים אליו מין "צינור"- ואז יורים אותו והוא יכול להפיל את הדלת במרחק 15 מטרים. בתחנה אחרת ראינו "סנדלים" שמפרקות את המשקל להרבה חלקים כיוון שהן בעלות משטח ענק - וככה אפשר ללכת איתן על חלק מהמוקשים עם גלאי (מוקשים מתפוצצים עד 4 קילו, כמובן רק סוגים מסוימים). היי-טק.

      מראים לנו גם מוקש תאורה, שאותו אפשר להפעיל גם במרחק 100 מטרים, במקרה שלא עולה עליו טנק או בנאדם. תפקיד המוקש הוא לעזור בלחימה לילית כך שהאויב יוכל להיראות - למרות החושך. כל המכשירים החדישים האלה אכן איכותיים ומפחיתים את הסיכון, וכבר לא צריך להרים את המוקשים ידנית או באמצעי "סבתא". חלק מהמלש"בים מתלהבים מהרובוט לפירוק מוקשים, חלק מהמוקשים וחלק מנשקים שאני אפילו לא זוכר – מצעד הנשקים כבר התחיל לחזור על עצמו בשלב מסוים.

      פתאום נשמע פיצוץ. כולם מסתכלים והכתבת הצבאית לוחשת לדובר "זה היה בטעות, לא?". אבל לא. לידנו מתחילה הדמיה של מבצע, ואני, ברצון רב להסתלק, צופה בו כמו במשחק כדורגל: לתוך בית סגור מתפרץ מחבל עם רובה ומסתגר בפנים, ומבחוץ חיילים מתחילים לסרוק את הבית בזהירות, הולכים מכופפים מתחת לחלונות ומציצים פנימה. אני כבר מתכוון לצעוק "יא מטומטמים! כנסו כבר, תירו בו וגמרו עניין, מה קשור הנדסה קרבית עכשיו!". אבל אז נכנס הרובוט להוציא את המוקשים שהיו מחוץ לבית, מוציא את המוקשים ומפנה דרך לחיילים שנכנסים במהירות, קושרים את המחבל ומוציאים אותו החוצה.

      הפחד עולה.

      ושוב אני נזכר שבעוד שנתיים, אהיה באותו תפקיד של אלה שנכנסו עכשיו לבית עם המחבל. לא יכול להיות שהמחבל פשוט יתפוצץ, בלי מחשבה, בלי היגיון? לא יכול להיות שכשננסה להוציא את המוקש, זה יהיה במחיר החיים שלנו? אמנם אחרי שצפיתי בהדמיית המבצע, אני מבין שבכל זאת יש כאן כלים מקצועיים להפחית את הסיכון, והיכולת של המכשירים ממש מדהימה, רק הרעש ברקע... אוי, שלא נדע...

      תמונות יום עיון למועמדים לשירות חיל ההנדסה (דובר צה"ל)
      עוצרים את המחבל בהדמייה. מפה ישר לבית צבי

      וכמו שבאתי כך אני יוצא: אין סיכוי שאני הולך לפוצץ מוקשים, לזחול ולקפוץ בידיעה שאם אני מפספס שנייה יכולה לפגוע בי ירייה, ולשמוע את הפיצוצים האלו באופן קבוע כמה פעמים ביום. אבל לפחות אני מבין עכשיו קצת יותר את החשיבות של חיל ההנדסה והיכולות האדירות של האמצעים הצבאיים. ללא ספק - עלתה המוטיבציה שלי לשירות בצבא, גם אם אהיה בתפקיד קרבי, וגם אם אהיה אי שם בקריה.