פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חבק אותי, דיגי'מון!

      סביר להניח שגם לכם יצא לראות סדרות אנימה יפניות, או לפחות לשים דמות יפנית בפרופיל של פייסבוק. אז מה יש בעצם בעולם הזה של אנימציה יפנית שכל כך מושך אותנו?

      לא. זה לא רק ביפן. זה כבר כאן, והרבה מאוד אנשים אוהבים את זה. זה לא חפץ, זה לא עוד איש מפורסם שהוציא שיר חדש ומדבק לגמרי, וזה אפילו לא עוד סוג של שפעת (למרות שיש שיגידו שזה סוג של מחלה כרונית). זוהי האנימה, ידידיי, אומנות האנימציה היפנית.

      את הרומן שלי ושל האנימציה היפנית התחלתי בצפייה בערוץ הילדים - הערוץ שידר את הסדרה "סאקורה" ועוד רבות אחרות בתרגום גרוע ממש, ואני פשוט התלהבתי, כמו אחת הדמויות בסדרה. לאחר כמה זמן אפילו התחלתי לצייר בסגנון, ולקרוא מנגות (קומיקס יפני) רבות.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      נערת מנגה לוהטת. ככה בערך כולן נראות (אילוסטרציה: shutterstock)

      דמויות מנגה בכל מקום

      הקהל הישראלי, וברובו הנוער, צורך את המנגה ואת האנימה דווקא ברוגע - ישנן שתי חנויות בת"א שמוכרות את ספרי המנגה, מגזינים יפניים ואפילו צעצועים המזכירים את הדמויות ("קומיקאזה" בדיזינגוף סנטר ו"קומיקס וירקות" בקינג ג'ורג'). אפשר גם להזמין באינטרנט מנגות או קוספלי (תחפושת של אחת הדמויות מתוך סדרות האנימה או ספרי המנגות), לשוטט בפורומים ישראלים בנושא או סתם לשים תמונה של אחת הדמויות האהובות עליך בתור תמונת פרופיל בפייס.

      אבל החלק הכי מעצבן של העניין הוא הבלוגריות בנות העשרה- כמעט בכל בלוג שלישי היום ניתן לראות תמונות רבות של נערות בעלות חצאית קפלים, אף מחודד, עיניים ענקיות ושיער עם ברק מוגזם. אבל למה זה בעצם שם? מה גורם לנו כל כך הרבה אושר בלראות אנשים מצוירים שולפים חרבות בגודל לא סביר מהגב שלהם ופשוט מכים אחד את השני עם מלא קווים מוזרים מסביבם?

      כנראה שהתשובה טמונה בתוך ראש הנוער - דמויות האנימה והמנגה מצוירות בצורה כל כך מושלמת, חמודה וחסרת כל פגם כך שבני נוער רואים בזה את השלמות/לא שלמות שהם תמיד מחפשים. זו פשוט השיטה המנצחת כשזה מגיע לבני נוער. חוץ מזה שגם החיים של הדמויות הוא פשוט שלמות אחת גדולה; אהבות, אומץ, גיבורות ובית ספר משולבים יחדיו. אבל תמיד צריך לזכור שהם חיים ביפן, וזה באמת נורא משעמם עם כל הנימוס הזה.

      מכירים את הדמויות היפניות האלה שחמודות באופן מוגזם, ובנות מדביקות אותם על הקלמרים והפלאפון והמוח? זה נקרא "קוואי", "חמוד" ביפנית, עוד משהו שמדגים שלמות של משהו במנגה. הקוואי הזה פשוט מושך לא רק את היפנים עצמם אלא את כל העולם כולו. במשך שנים אנשים טענו שאלימות ואהבה לא אמיתית בסדרות ובסרטים לגיל כה צעיר הם דבר נוראי, אבל כנראה שהיפנים החליטו פשוט להתעלם מזה, וכמו תמיד להמשיך בדרכם שלהם - ליצור יצירות מופת באמצעות אנימציה ייחודית ומקסימה.

      מאנימה למנגה ובחזרה

      האנימציה היפנית היא תופעה מיוחדת. סדרות שלמות מצוירות בסגנון האנימה המפורסם, ויש להן מעריצים רבים מאוד - לא רק ביפן, אלא בגלובוס כולו. אם חשבתם שאתם לא נדבקתם בחיידק כדאי שתבדקו שוב - סדרות אנימה כמו "סאקורה לוכדת הקלפים", " דיג'ימון", "פוקימון", "נארוטו" ואפילו סרטים כמו "השכן החדש שלי טוטורו" או "המסע המופלא" - הן רק חלק מתוך התופעה שחלקנו גדלנו עליה.

      האנימה והמנגה הן כמו תופעת הספר והסרט - זה מתחיל לרוב בספר קומיקס קטן (מנגה) שעולה יותר מדי כסף וניתן למצוא אותו בין ידיו של כל איש עסקים יפני שנוסע ברכבת, ונגמר בסרט או סדרת אנימציה (אנימה) אשר משודרים בכל מקום בעולם. גם בארץ שלנו ניתן לראות את חלקם, אבל כמובן שזה יבוא עם תרגום עצוב וגרוע של ערוץ הילדים. ממש מקסים.

      לחיות בעולם קסום

      אבל מה שבאמת עושה את כל האנימציה או הסגנון ציור המיוחדים האלו לכל כך נערצים על-ידי בני נוער (ואפילו על ידי לא מעט מבוגרים יפנים ולא יפנים), זה הקסם המיוחד והשונה שיש לסדרות האלו, ההשפעה התרבותית היפנית המיוחדת והמושכת מאוד. אם זה האיפוק, המשחק בין הגזמה-ללא הגזמה - זו קשת צבעים שלמה שכל אחד יכול למצוא בה את מקומו.

      כל נער מתבגר בעולם אוהב שיש לו "עולם משלו", אין מי שלא רוצה להרגיש מיוחד, כי הוא יודע כל מיני מושגים של "מועדון סגור" או שיש לו תלבושת חמודה שרק אנשים שהם חלק מהקהילה הזאת יזהו. זהו סוג של בריחה מהעולם המציאותי. לפעמים למקום שבו כולם פשוט חיים בסיפור שלהם, בסיפור שבהם הם הכוכבים או הדמויות הצדדיות והם יכולים לבחור מי להיות בלי שאף אחד יפריע להם. נשמע טוב מדי? אולי, אבל תשאלו כל אוטאקו על העניין והוא יענה לכם את אותה תשובה, ואולי אפילו ביפנית.

      והנה כמה סדרות אנימה מומלצות ברשת:

      .