פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אויש, ארץ ארץ ארץ

      בתור צופה של "ארץ נהדרת" כבר המון שנים, בעונתה החמש מאות עשרים ומשהו כבר חשבתי שהיא פיצחה את הסוד. אחרי שבמשך העונות עברנו את חלי ואודי הכתב המדיני, חיקויים של ראשי ממשלות, הפילוסים, מקפלות, את שאולי ואת השזירה שלו -חשבתי ש"ארץ נהדרת" היא באמת דה וואן אנד אונלי. התכנית היחידה שמצחיקה אותי.

      אבל לאחרונה אנחנו יותר ביקורתיים כלפיה. או שהפכנו לתובעניים יותר עם הזמן, או שהיא באמת מאבדת את זה. ומאחר ו"ארץ" יקרה ללבי, התגייסתי למערכה וחשבתי על כמה רעיונות למייקאובר. אחרי כל זה, אנחנו מבטיחים שהיא תהיה עוד קצת יותר נהדרת.

      אנשי "ארץ נהדרת", קראו והחכימו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      נבחרת נהדרת. תסתובבו ותחזרו לים בבקשה (צילום: יח"צ)

      1. מה עם ספורטאים?

      לאורך השנים הקפידו ב"ארץ" לתת כיסוי הולם לכל מגזר ושכבה בחברה. כבר ראינו חיקויים מגוונים מכל הסוגים: על כיסא המרואיין של קיציס התחלפו עם הזמן זמרים, פוליטיקאים, פליטי ריאליטי שהיו פעם פוליטיקאים ואפילו פשוטי עם כמו ליאורה "פייר אני מאוכזבת". אלא שנראה שחוץ מהבלחות פה ושם של אבי נמני ומראדונה אי שם בעונה קדומה שהותירה אחריה אבק, ב"ארץ נהדרת" מתעלמים מציבור שלם עם כל כך הרבה פוטנציאל לחיקויים טובים ופאנצ'ים מתבקשים. קוראים לו ספורטאים. רק תתארו לכם מפגש משעשע ופיקטיבי בין אברם גרנט לשלמה שרף על אותו דסק, ותנו לדמיון שלכם להתפרע עם המטעמים שב"ארץ" יכולים לעשות ממנו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      נו כבר איפה הספורטאים (צילום: יח"צ)

      2. לשפר את הפינות

      הרצון המתמיד ליצור פינות עם קונספטים קבועים הוא טוב, אבל מתחיל לייגע ברגע שהפינות האלה הופכות להיות פחות מצחיקות משבוע לשבוע. כך קרה, למשל, עם פרלמנט שאולי – שהתחיל כמו פגז שיוצא מתותח (או כמו מסרק שיוצא לו מהתלתלים) ומתחיל, כך נדמה, לדשדש במעט ממפגש למפגש (או פינת הגברים של שדרות רוטשילד, שלא ממש המריאה מההתחלה).

      ארץ נהדרת (יח"צ , קשת)
      פרלמנט שאולי, קפצו לי (צילום: יח"צ)

      3. פחות פוליטיקאים שחוקים

      גם אם נדמה שהסעיף הזה התחיל להיות מיושם בעונה האחרונה של ארץ נהדרת, התחושה שהיא צריך להתמיד בו בעזרת פוש חזק עוד יותר. המשימה: לתת לחיקוי של ביבי או אהוד ברק להפציע בתדירות של פעם בחודשיים, כדי להוכיח שסאטירה אפשר לעשות גם בלי עוד עיקום פרצוף קצת שחוק של מריאנו בדמותו של נתניהו. זה לא אומר שחיקויים של פוליטיקאים צריכים להתנדף טוטאלית; פשוט צריך לדעת איך להשתמש בהם במינוי נינוח יותר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מיצינו, נקסטטטטט (צילום: יח"צ)

      4. יותר שני כהן

      כי אי אפשר בלעדיה. לא הרבה יכולים להתעמת עם העובדה שכהן היא כנראה זריקת המרץ ש"ארץ נהדרת" הכי הייתה זקוקה לה בעונה שעברה, בטח אחרי נטישתה של אורנה בנאי מספינת הפרומו של המהדורה. כהן היא לא רק קומיקאית גאונית ונוטפת כריזמה שכל תכנית סאטירה רוצה שתהיה לה על המדף – היא גם בדיוק משב הרוח הקורע שבדיוק היינו צריכים. הוא הגיע, ומאז הוא פשוט רוצה שנדרוש אותו יותר ויותר, וכן, יותר זה אומר גם פי שתיים מהכמות שאנחנו רואים אותה עכשיו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      לא רואים אותה מספיק. כהן (צילום מסך)

      5. ובלי קרש, בבקשה

      פאנץ' שלא צלח הוא כנראה תופעה בלתי נמנעת כשמנסים להצחיק אותנו. מה שכן אפשר למנוע הוא את כמות הפעמים שבהם הפאנץ' הזה עולה לחלל האוויר וגורם לנו לשתוק במבוכה מול המסך. המגמה הזו מורגשת לאחרונה קצת יותר באוויר של "ארץ", אבל גם גורמת לנו להיות בטוחים שאפשר לחסל אותה עם כתיבה קצת יותר משודרגת שתתאים לחיקויים המהודקים – דבר שסגל הכותבים כבר הוכיח שהוא יודע לעשות בעבר. ואם הוא באמת יודע, למה שלא נהנה ממנו יותר?

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      יש לי תחושה ש... נמאסתם עליי (צילום: יח"צ)

      בקיצור, "ארץ", תוכיחי לי שאתם באמת נהדרים כמו שאומרים שאתם.

      ומה אתם חושבים? איזה עוד רעיונות אתם מציעים ל"ארץ נהדרת" לאמץ לקראת סוף העונה השמינית שלה כדי שהיא תהיה מצחיקה יותר? והאם היא בכלל עוד מצחיקה אתכם? יאללה, טקבקו.