פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      להיות שם

      היום יום השואה הבינלאומי, וסער מזכיר שהאירוע ההוא לא עד כדי כך רחוק מאיתנו כמו שאנחנו חושבים

      יום השואה הבינלאומי חל היום. זה יום בינלאומי, כלומר שלא רק אנחנו אמורים לזכור את המאורעות - אלא גם כל השאר. יום שיוצר מחויבות לא רק אצלנו, אלא גם אצל השכנים. וזה בעיקר היום שנותן תוקף טרנס-אטלנטי וכלל-אנושי לאסון שפגע וצילק עם שלם, אבל החריב גלקסיה שלמה.

      ביום הזה אנשים מכל רחבי תבל – ולאו דווקא יהודים – צריכים להיזכר בצלקת שהשאירה טרגדיה כל כך בלתי נתפסת; ובמקביל להבין למה היא כזאת. או לפחות לנסות להבין, כי בכלל לא בטוח שאפשר.

      הייתי בפולין בקיץ האחרון. כשהמטוס נוחת ואתה יוצא ממנו יחד עם כולם, ואתם מגיעים לשם ורואים את העצים והבתים החדשים, את הכפרים והבתים הישנים, את הגדרות ואת כל מה שנשאר, אתם מנסים להבין. זה קרה לפני 60 ומשהו שנה – כל כך רחוק אבל כל כך קרוב ומוחשי.

      בזמן שהאצבע לוחצת על הפלאש המוח מנסה לקלוט, העין מנסה לדמיין שהיא רואה והגוף, הגוף בעיקר לא מצליח להפנים. אתה הולך במקום שבו קרו דברים שאתה לא מאמין שמישהו יכול לגרום להם לקרות. אתה יושב על דשא שנראה לך כמו הדשא ההוא של בית הספר שלך. הכחול של השמיים גורם לך לתהות אם זה גם היה הצבע שלהם אז. ואם כן, למה הוא לא השתנה – ואיך הרקיע הזה נתן לכל מה שקורה מתחתיו לקרות.

      לא קל, המסע הזה לפולין. הוא דורש לפנות מקום לכל הרגשות העמוסים שממעטים לצוף, והם מעלים בך את השאלות שלא בטוח שיהיו לך את התשובות אליהן.

      הקיץ שוב ייסעו עשרות משלחות למקום שבו הכל קרה. הם יבקרו באתרים שבהם קרו כל הדברים הנוראיים ההם. אזרחים פולנים יראו אותם כשהם עוטפים את עצמם בדגלים ומנסים להרגיש ציונים – במובן הכי נקי של המילה – באותו מקום שהשמיד כל כך הרבה מבני עמם. הם יסתובבו בין הבתים החדשים והישנים, יראו את העצים ואת הגדרות, וינסו להבין איך, ובעיקר למה. לא בטוח שתהיה להם תשובה.

      מה אתם זוכרים מהמסע לפולין?