פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ימי התום

      תום לא חשב שזה יהיה כל כך פשוט. זה התחיל בשיחת פייסבוק עם סיוון, ועכשיו היא נתונה לחסדיו

      סיוון ואני התחלנו לקשקש. היא הייתה בטוחה שאני מעריץ שלה, ולא הפסיקה לשבח את עצמה ולהרעיף על עצמה מחמאות מהולות בשביעות רצון עצמי ופרגונים כלפיי, כאילו הייתי גור הכלבים שלה שהיא טיפחה לכדי כלב מפואר. אני חושב שזה גם עשה לה את זה שהייתי עם הרבה בנות מהשכבה וזרקתי אותן באכזריות, ואליה אני ככה מתחנף. זה בטח הזיז משהו במוח הפלדה שלה. זה היה מגוחך לחלוטין, ובאמת שרק התחשק לי לצחוק לה בפרצוף ולצעוק עליה שהיא חיה בסרט המגוחך ביותר שנתקלתי בו מימיי חיי. אבל במקום, רק שיבחתי אותה ואמרתי לה כמה שהיא מוצלחת וחכמה. אורן אף פעם לא אומר לה שהיא חכמה, מסתבר.

      עשיתי רחרוחי פייסבוק קלים לגבי מה היא אוהבת, מה מגניב אותה ואיך אפשר לגרום לה לחשוב שאני מגניב. חיפשתי תגובות שלה אצל אחרים, חיפשתי את השם שלה ברשימות למסיבות. בסופו של דבר כישוריי כבלש אינטרנט הניבו תוצאות מדהימות. התחלנו לדבר יותר ויותר, כשהייתי בא לבצפר, פעם ב-, היינו אפילו מדברים קצת. היא הייתה מסתכלת עליי בחיוך ביישני, ואז נבהלת והולכת לאורן או לחברות שלה. היא הפכה לאט לאט לחומר אחר, חומר נזיל יותר, נמס יותר. כאילו היא רק חיכתה לאיזו הסחת דעת שתנתק אותה מהעולם המעפן שהיא בנתה לעצמה.

      הסדקים הולכים ומתרחבים

      באחד מאותם הימים שכן באתי לשיעור היסטוריה, כי המורה איימה על אמא שלי שהיא תמליץ להעיף אותי מבית הספר, סיוון ישבה ליד אורן האידיוט והעניינים לא נראו כל כך טוב. הוא צחק עם חברים שלו על כל מיני בדיחות מטומטמות וכרגיל הוא עשה הרבה רעש וצלצולים. סיוון, באופן מפתיע, לא ממש זרמה עם זה. היא ישבה והתנשפה בכבדות, השעינה את הראש היפה שלה על היד, רק חיכתה לצלצול. המבט שלה שידר שהיא מתפללת שהוא יסתום כבר את הפה. חשבתי על איך הוא נשאר אותו אידיוט מכיתה ט' ועד הלום, שלוש שנים של טמטום אין סופי. אני מניח שזה בדיוק מה שעבר לה בראש. בכיתה ט' אורן התחיל לעשות לי את המוות. לקח לי אמנם זמן עד שנשבר לי, עד שסיוון אמרה לי את אותן המילים המרושעות שגרמו לי לשבור את כל החדר שלי ובסוף גם את עצמי. איך הבנאדם הזה נשאר כל כך אידיוט, מהיום בו הוא התחיל להציק לי, בתחילת כיתה ט'? עכשיו אתם מבינים למה לנצח הוא ייחשב אצלי אורן האימבציל מט'4? המבט של סיוון, לדעתי, תהה אותו דבר. היה צלצול והיא יצאה החוצה בסערה. הוא אפילו לא שם לב אליה, והמשיך להיות מפגר. זו הייתה ההזדמנות שלי, וקפצתי על זה כמו נמר מורעב.

      "סיוון", קראתי לה בעודה ממהרת לתחנה. העיניים שלה היו עצובות וריקות מתוכן. זה היה מפחיד כמה שהן שידרו דברים שהיו זרים לי. "את בסדר?". היא התחילה לדמוע, להתבייש בזה בטירוף, לנגב את הדמעות מהר ואמרה: "כן, עזוב אותי, טוב? אני לא במצב רוח טוב. אם הייתי צריכה מישהו, הייתי מסתדרת. עזוב אותי". נתתי לה ללכת לתחנת האוטובוס והתעכבתי מאחור. קיוויתי שתמר לא ראתה את זה. אני לא יודע למה, אפילו. פשוט קיוויתי שהיא לא ראתה שאני רודף אחרי סיוון. אין לה מושג מכלום, והיא גם לא תדע אף פעם. אבל יותר חזקה הייתה בי התחושה שאם אני מפספס את הסדק הזה, אני פשוט האידיוט הגדול ביקום ודיברתי עם הדחלילה הזו לשווא וסתם נתתי לה להרגיש כמו אלוהים שהיה בידו לשנות אותי ולהפוך אותי לחתיך.

      הכי רגיש בעולם

      רצתי הביתה, התחברתי לפייסבוק, שלחתי לה את ההודעה המדהימה ביותר שתוכלו להעלות על הדעת. כמה קשקושים על זה שאני דואג לה, שראיתי שקרה משהו, שאני יודע שהיא בודדה, שאני מצטער על זה שאורן לא נותן לה את מה שהיא צריכה. גיבובים התאבדותיים כאלה, ידעתי שיש שתי אופציות לכל הסיפור הזה. או שהיא תחשוב שאני מדהים, או שהיא תחשוב שאני מגוחך, ותחזור לצחוק עליי. כך או כך, זרקתי זין על ההשלכות ופשוט שלחתי לה את זה, שתתמודד עם זה.

      עברו שעתיים וקיבלתי הודעה. "אתה בערך הבחור הכי רגיש שנתקלתי בו בחיים", היא כתבה. "נפרדתי מאורן לפני חמש דקות בערך, ואני ממש בהלם. פאק, כאילו, זה מצד אחד ממש קשה ומצד שני כבר כל כך לא התאים". היא זיינה במוח בערך 50 שורות עליה ועל אורן. רפרפתי והגעתי לעיקר. "רוצה להיפגש? וואו, אני לא מאמינה שאני אפילו אומרת את זה. אני כל כך מבולבלת כרגע. מי היה מאמין שאני ארצה להיפגש איתך? בכל אופן, אפשר ללכת לשתות קפה או משהו, או סתם לשבת בגינה". רציתי לתת לה חפץ חד בראש. מי היה מאמין בכלל שתרצי להיפגש איתי? למה שלא תרצי להיפגש איתי, טיפשה אחת? אבל מרחתי חיוך על הפנים וכתבתי לה: "ברור, מתי שתרצי. אני שם תוך חצי שעה".