פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ימי התום

      וואו, איך זה קרה? תום מצליח בקלות מדי להשיג את הבנות שהוא רצה. אבל האם הוא ישלים את הנקמה או יתקפל?

      אני לא יודע איך זה קרה, אבל ברגע שפגעתי ככה בנועה, כל החברות שלה התחילו לרצות אותי. אולי פשוט כי מדובר בחבורה של כלבות, שלא אכפת להן לשרוף אחת את השנייה בשביל איזה ריגוש עקום. נועה הייתה רק הספתח לכל הבלגן. אחרי נועה לא ממש עצרתי יותר, לא ממש חשבתי על רגשות, על ענייני חמלה, על עניינים שבלב. לא היה אכפת לי מרובן. למה שיהיה לי אכפת? להן היה אכפת ממני?

      יאנה לא הפסיקה לקרוא לי שמן ולעודד את סיוון לצחוק עליי, מאז ומתמיד. אז גרמתי לה להתאהב בי עד מעל הראש, והשארתי אותה בוכה במסיבה, כשהיא ראתה אותי מתחרמן עם גילי, מי שהייתה האחראית לטענה שאני מסריח. ואז לגילי הברזתי והיא נתקעה לבד בפאב באזור הלא מדהים של העיר, ונאלצה לחזור במונית הביתה עם הזנב בין הרגליים, ולראות אותי למחרת מפלרטט עם החברה הכי טובה שלה, מאיה. בנות הכיתה שלי היו פשוט חסרות תקנה לחלוטין. לא פחדו לתקוע לחברות הכי טובות שלהן סכינים בגב, במעיים ובלב. אכזריות שאין לתאר. ואני שיחקתי עם כל אחת ואחת מהן כאילו הן היו קלפים קלים ואווריריים, בלי שום בעיה. מרוב שזה היה קל זה היה פשוט מגוחך. לא האמנתי שגושי הכלום האלה, הבנות האלה, יכולות להיות כל כך קלות.

      אולי כל מה שהן רוצות בעצם זה איזה בחור טוב לב, רגיש וצנוע, שלא יודע מה מסתתר מתחת לבגדים שלו, ואין סיכוי שהוא יבגוד בהן בחיים, כי הוא היה כזה בטטה מכוערת רק לפני כמה חודשים? אדיר. כל הכבוד לכן. כנראה שבנות באמת בסופו של דבר לא מחפשות את הבחור הרע. או שהן כן, וזה פשוט כל כך חזק בתוכן, שהן רוצות אותו גם אם הן חושבות שהוא טוב.

      בנות אוהבות אותם רעים

      האמת שהקלות הבלתי נסבלת של כל העניין הזה כבר התחילה לחלחל בי. זה באמת היה קל מדי. יותר מדי. כבר התחלתי לחלום בלילה על קנוניות נגדי, קונספירציות, אולי השתגעתי? אולי אני מדמיין הכל? אולי מישהו עושה לי את המתיחה הכי זדונית ביקום? אבל ירדתי מהרעיון הזה, כי לא תיארתי לי שיש מישהו שעד כדי כך מתוחכם כדי לגרום לי ללכת כמו רובוט אחרי המתיחה האכזרית שלו. האדם היחידי שיכול לרצות לגרום שיהיה לי כל כך רע הוא אורן המזדיין, ולאורן המזדיין יש מוח בגודל של פיסטוק יבש. לא, זה לא הוא. הגעתי למסקנה שזה פשוט אני. הגעתי למסקנה שלפעמים קורים כאלה סיפורים, ולפעמים יש ניסים. לא, אתם יודעים מה, זה לא ניסים. זה כוח רצון. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להניע הרים וגבעות, להזיז דברים ממסלולם.

      כן, שילמתי מחיר. התחלתי להיכשל בכל המקצועות כי בקושי באתי, ההורים שלי כבר לא ידעו כל כך מה להגיד למחנכת והייתי נחוש מדי כדי להסתכל לצדדים. לא חשבתי על שום דבר אחר. האובססיה הזו היתה האובססיה הגדולה ביותר שניתן לחוות. היחידה שהזיזה אותי מזה מדי פעם היתה תמר, והחיוך הנחמד שלה, והעובדה שהיא חיבבה אותי בלי תנאים. אבל האמת שגם לה לא הקשתי, והמשכתי לעשות את מה שבאתי לעשות.

      הדרך ארוכה ומפותלת

      אחרי שהעפתי את יעל מאחת הכיתות המקבילות (גרמתי לה לספר לי את כל סודותיה האפלים ביותר, שהסתכמו בעיקר בכך שאמא שלה לא נתנה לה דמי כיס בערך פעמיים. ואז אמרתי לה שהיא גברית מדי בשבילי וגרמתי לה להתחנן שאני אתן לה עוד צ'אנס. הסיבה: היא נהגה להיתקל בי במסדרון ופשוט להתפוצץ מצחוק, ואז לחקות אותי כמו בהמה מאחורי הגב. פעם היא אמרה לאורן שתפסתי לה בציצים, שקר מוחלט, והמטומטם הזה הכניס לי מכות) החלטתי שקצת נמאס לי. אני לא אשקר, ברור שזה כיף להרגיש כמו מלך אחרי שהצלחת להשיג כמעט את כל מי שניסית.

      אבל נמאס לי. הגיע הזמן שאני אדאג קצת לעצמי ואפסיק עם הנקמה הזאת, לא? עמדתי מחוץ לשיעור ספרות, אחד שנכחתי בו מיני רבים מהם הברזתי. עמדתי והרהרתי. פתאום סיוון עברה מולי. קפאתי. אין סיכוי שאני מסיים עכשיו. אני מסיים את מה שהתחלתי, או לפחות מנסה. בכל מחיר.