פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ימי התום

      השבוע תום מתנסה לראשונה ומגלה דברים על עצמו ואחרים. האם הוא ירחם על נועה ויוותר על הנקמה?

      הזמן עבר וכמעט חצי שנה עברה מאז שסיוון הרגה את הבחור השמן והמטומטם שהייתי. הייתי כבר בכושר, ואפילו נראיתי סוג של טוב. הלכתי ברחוב ובנות היו מסתכלות עליי. בנות? מסתכלות עליי? מה? אם היו אומרים לי את זה רק חצי שנה לפני, הייתי אומר שזו ההמצאה המוזרה ביותר שמישהו יכול להעלות על הדעת. עדיין לא גרמתי לאף אחת להשתין באמצע ברחוב ולבכות מהתרגשות, כן? בכל זאת, בואו נהיה ריאלים. אבל אין ספק שהשיפור שחל בי היה השיפור הכי דרסטי שאני אישית נתקלתי בו, ובדרך כלל, מן הסתם, ממש קשה לי להעיד על עצמי דברים כאלה. ובטח טענות שטוענות שאני נראה טוב.

      באחד הימים הבודדים שהגעתי לבית ספר, הגעתי לשעתיים האחרונות. ממש לא עניין אותי שיעור ספרות, אבל ידעתי שנועה תהיה שם. נועה, זוכרים? מהפרק הקודם. כן, זו שהפיצה עליי שנדבקתי באיידס, אחרי שזיינתי קוף. אחרי שלא היה לי את מי לזיין. זה היה באמת, נורא מצחיק. נורא נורא מצחיק.

      היא לבשה חולצה לבנה (אין לנו חולצת בית ספר), חצאית מיני שחורה, גרביונים שחורים מבריקים, משקפי שמש על הראש ונעלי בובה סגולות עם ראש מחודד. אני לא אשכח את זה. כשנגמר השיעור, למרות שה"מגניבים" של הכיתה צעקו לי לעצור כדי לתחקר אותי בנוגע לשינוי, התעלמתי ושעטתי אחרי נועה, שהספיקה לצאת מהכיתה ראשונה עם חברות שלה. הן כולן התקדמו לעבר תחנת האוטובוס ואני אחריהן. לא הורדתי את המבט שלי ממנה אפילו לא לרגע.

      הנקמה מתחילה

      הרגשתי לפי תנועות הגוף שלה שהיא מתחילה לחוש קצת לא בנוח, אבל היא התעלמה מהתחושות הללו והמשיכה בשלה. היא עלתה על האוטובוס, לבד. חיבקה את החברות שלה לשלום ואני אחריה, התיישבתי כמה מושבים מאחור. היא הסתכלה עליי ומבטינו הצטלבו. הרגשתי כמו צייד שירה בטרף שלו ותוך שניות אחדות אותו פגר חסר אונים מושלך דומם על הרצפה. היא קמה לרדת בתחנה שלה, ואני אחריה. עמדנו וחיכינו שהאוטובוס יעצור ואמרתי לה: "היי, נועה". היא הסתכלה עליי מופתעת. לא הבינה למה אני בכלל פונה אליה. ירדנו מהאוטובוס והיא גמגמה: "אההה, היי".

      "מה, את גרה פה קרוב?", שאלתי. לא הורדתי את המבט שלי ממנה אפילו לא לשנייה. היא התחילה להתבלבל, לא הבינה למה אני מתנהג ככה. "אממ, כן", היא אמרה. "אתה?"
      "כן, את נראית מופתעת"
      "אני די מופתעת", היא צחקקה במבוכה ענקית. "לא ידעתי שאתה גר פה"

      זה פשוט עבד לי כמו קסם. בחיים לא האמנתי שבנות יכולות להיות כל כך קלות. לא האמנתי שבזכות כמה חודשים אינטנסיביים וחסרי חיים, בהם לא אכלתי כלום ורק התעמלתי כמו בבון, יכולים להפיק תוצאות כל כך דרסטיות.

      "המייקאובר שעשית", היא אמרה, "יפה, כל הכבוד". המשכתי להסתכל עליה. הרגשתי כמו גאון בתחפושת. לא האמנתי שהיא נופלת ככה ברשת שמתחתי בפניה, ולמה? בגלל קצת שרירים, קצת ביטחון עצמי. חיוך ממזרי במקום חיוך של חנון דביל. "תודה", אמרתי. "חשבתי לקפוץ לים, רוצה לבוא?".

      מסתבר שכשרוצים משהו, הוא מצליח

      ככה עבר שבוע קצר ומהיר. התעלקתי עליה ולא ממש נתתי לה את האופציה להחליט בעצמה. היא זרמה עם זה, כי לא הותרתי לה ברירה. כל יום עשינו משהו אחר. הלכנו לאכול, נפגשנו בערב לבירה על הספסל. ותמיד קטעתי את זה מוקדם, כדי שייווצר אצלה טעם של עוד, וכדי שהיא לא תגיע לשובע ממני. שתסתקרן יותר. פאק, וזה עבד. היא פשוט שיחקה כמו חיילת ממושמעת להחריד לתוך המשחק הדפוק שלי. למה שתסרב לי? אני בחור טוב, תמים, נחמד, חמוד. עכשיו גם לא נראה כמו היפופוטם, מתוק, אפילו נאה. אני בדיוק מה שהיא חיפשה. מישהו שיראה טוב, אבל לא ידע את זה. מישהו שיראה טוב, אבל שיש לו נשמה של מכוער.

      באחד הלילות שישבנו על הספסל, היא עישנה סיגריה ואני הסתכלתי עליה, אזרתי אומץ מטורף ונישקתי אותה בפתאומיות. היא לא סירבה, לא זזה אחורה. זה הרגיש מוזר. זו הייתה הפעם הראשונה שנישקתי מישהי. טעמתי את הסיגריה אבל גם את שפתון הדובדבן שלה, וריח עשן מהול בבושם שהתיישן נכנס לאף שלי בחוזקה. התמזמזנו שם בערך שעתיים. כמה נואשת היא צריכה להיות, חשבתי, כדי להפיץ על מישהו שמועה כל כך מחורבנת, ואז להתמזמז אתו על הספסל שעתיים. אולי אני לא אפגע בה? אולי אני לא אשלים את הנקמה?

      מהר השבתי לעצמי. לא. אין סיכוי.