פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ימי התום

      תום הפסיק ללכת לבצפר, אבל במילא להורים שלו לא איכפת. העיקר שהוא מצא קורבן ראשון. פרק 4

      בתגובות של הפרק הקודם כתבתם לי שהסיפור שלי לא אמין. קצת ציער אותי שגם אתם, אנשים שבכלל לא ראו אותי, שמים אותי בתוך תבנית ומסרבים להבין ולהאמין שהשתניתי. רק גורם לכם להבין, אולי, כמה קשה לעבור תהליך. להשתנות. להפוך לאדם אחר. גם אני הופתעתי כשתמר ואני התחלנו להתיידד, ממש כמוכם. אבל כמו שקרה השינוי החיצוני, כנראה גם קרה בי שינוי פנימי. ואם אתם עדיין מסרבים להאמין שמישהו עם מוח ועיניים יכול בכלל לדבר איתי, אז שיהיה לכם בכיף.

      עדיף להתאבד מאשר ללכת לבצפר?

      אחרי בערך ארבעה חודשים, במהלכם תמר ואני הפכנו לידידים ואני הלכתי והשתפרתי, המחנכת של הכיתה פנתה להורים שלי בטענה שאני פשוט לא מגיע לבית הספר יותר. הם שמו לב לשינוי הדרסטי שמתחולל אצלי והיו מבסוטים לגמרי, במיוחד כי שניהם מתים על ספורט ועל רזון, משחקים טניס באופן כפייתי והציקו לי כל החיים בערך שאני מוזנח. אמא שלי, אנורקסית מתקדמת שאוכלת בעיקר סלטים ואוכל של ציפורים ולטאות, הביעה הזדעזעות עמוקה כשהיא שמעה שאני כמעט ולא מגיע יותר לבית הספר. ז"א, לא מגיע יותר בכלל. ז"א, שהבנתי סוף סוף שעדיף להתאבד מאשר להגיע למצעד המפגרים הזה.

      אמא שלי הושיבה אותי בסלון והסתכלה לי בעיניים. היא ניסתה כנראה לקרוא אותי או להבין כל מיני דברים נסתרים. "מותק", היא אמרה, "אני גאה בך כל כך על השינוי הזה שאתה עובר. אני מבינה שאתה בגיל ההתבגרות וזה קשה, בנוסף לכך, שממש לא קל להיות נער שמן. אבל תנסה להגיע יותר לבית הספר?". היא רצתה להגיד: "לא מקובל" "חנון" ו"דחוי" אבל נראה לי שהיא עצרה את עצמה. כבר לא הייתי לא מקובל, חנון או דחוי. גם לא הייתי שמן יותר. אני חושב שהיא כל כך שמחה בעובדה הזו, שמצידה שאתמכר להירואין ואתחתן עם זונה. העיקר שהילד שלה לא יהיה שמן. אמרתי לה: "בסדר, אני אפסיק להבריז", והלכתי. בעצם התכוונתי ל: "נראה לך באמת שאני מתכוון להגיע למקום הזה על בסיס קבוע, עכשיו כשאני בשלב שבין להיות מכוער קלינית לבחור חטוב? אהא, ברור". אבל כמו שניחשתי, לא באמת היה להם איכפת. העיקר מבחינתם היה שאני הופך מגמד גינה לדוגמן תחתונים. שיהיה להם לבריאות.

      הנקמה מתחילה?

      כל המורים, שפעם שנאו אותי כי הייתי שמן ומסריח, התחילו לשנוא אותי כי אני רזה ומבריז מהלימודים. כבר התחילו שמועות שאני משתתף באיזו ריאליטי לשמנים, שאני חולה בסרטן ולכן רזיתי ככה. לא עניתי לאף אחד, גם כששאלו: "מה זה, איך הפכת לכזה מקל?", הייתי אומר: "הורדתי את המינון לעוגה ביום". לפחות את תמר זה היה מצחיק, והיא נהגה לגבות אותי כשצצו שמועות מרושעות נגדי. אחת השמועות הטובות ביותר, היתה שהורדתי משקל ככה כי נדבקתי באיידס אחרי שזיינתי קוף, אחרי שאף אחת (או אף אחד) לא הסכימו לשכב איתי.

      מי שהתחילה את הבדיחה המעולה הזאת היתה נועה. נועה, בחורה נמוכה ודי חסרת ביטחון, אבל מרושעת רצינית עם שדיים עצומים וקולקציה עצומה של חצאיות וינטג' מתפוררות. יש לה סטייל שהוא כאילו מגניב, כאילו יד שנייה, כאילו היפסטרי – אבל היא בעצם די חנונית. בחורה שבעיקר מנסה, כמעט בכל דרך אפשרית, להשתלב. היא היתה חברה טובה של סיוון אבל לא הכי, נחשבה לבחורה שווה בשכבה אבל לא הכי, מצחיקה אבל לא הכי. כלבה, אבל לא הכי. היא הכניסה לי מאחורי הגב בעקיצות וירידות שהיו בטח ממש מצחיקות באותו רגע, וממש הרשימו והצחיקו את האנשים הנכונים בזמן הנכון, רק כדי להיחשב למקובלת. אבל לצערה היא לא חשבה על ההשלכות של הסיפור. וככה, ממש בקלות ובלי להתאמץ יותר מדי, הכתרתי את נועה לנשיאת הנקמה הראשונה.

      היא לא מקובלת מספיק כדי לנסות עליה ניסויים שאולי יהפכו לכישלון מביך, היא לא יפה מספיק כדי שאתרגש ואשתפן, והיא חסרת ביטחון מספיק כדי לרדת עליי ולא לצפות לחטוף פגיעה. הקורבן המושלם. וכאילו הייתי נביא או משהו בסגנון, צדקתי. נועה נפלה ברשת כמו זבוב מבוהל. והסיפור המלא יגיע בשבוע הבא. למה? ככה.