פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ימי התום

      תום התחיל לרזות, ועכשיו טבעי שהוא גם ימצא אוזן קשבת. אבל מה עושים כשהאוזן הקשבת היא בחורה ממש מתוקה?

      באחד מאותם הימים בהם התחלתי לרזות (איך לא ארזה? לא אכלתי בערך כלום חוץ מחסה, גזרים ושאר אוכל של ארנבים, ולפעמים פרוסות של לחם קל כדי שלא אתעלף על המכשירים ואעשה לעצמי את פאדיחת חיי) ולהתחזק (איך לא אתחזק? כל יום הלכתי לחדר כושר. ניתקתי את המחשב מהקיר וניפצתי את המסך. זין על פייסבוק. מי צריך פייסבוק כשאתה חתיך? מה גם, שבכל מקרה היו לי בערך עשרים חברים, כולם חנונים מזדקנים שהכרתי במקומות מפוקפקים) ישבתי בכיתה וחלמתי בהקיץ.

      האמת ששמתי לב למבטים שלהם, אבל אף אחד לא אמר לי שום דבר. למה שיגידו? כל מה שהם רגילים להגיד לי זה שאני בטטה מטומטמת, חצ'קון מהלך או יצור פרא. אורן המשיך לשים לי רגליים במסדרון, המשיך לדחוף אותי ולהציק לי על שטויות. הבנתי שמסתכלים עלי קצת שונה, במבטים רחומים שנושאים בחובם את המשפט: “אוי, איזה יופי, הוא עושה עם עצמו משהו". ישבתי בכיתה ובהיתי. אני חושב שחשבתי על זיונים, על כמה שאני מתגעגע לשחק דיאבלו ועל כמה שהעולם הזה פועל באופן שגוי. פתאום פילח את הבהייה שלי באוויר קול עדין.

      "נורא רזית, אתה יודע?”, היא אמרה. ניגבתי את הריר שנזל לי מהפה (לא בגלל שהיא לבשה רק חזייה שעשויה מהמבורגר, כן? סתם בהיתי וריירתי להנאתי באמצע שיעור תנ"ך. אבל היא היתה חמודה, באמת) והסתכלתי עליה די בשוק. זו היתה תמר, שהסתובבה אליי ממקומה שלפניי בכיתה.

      תמר מתלבשת מאד יפה, תמיד שמלות שלאף אחת אין, חולצות מגניבות עם כיתובים שנונים, שרשראות ותכשיטים מיוחדים, נעליים עם ציורים מצחיקים. היא לא היתה יפה כמו סיוון, שמבט אחד ממנה היה מפיל אותך על הרצפה, אבל היא היתה מתוקה. היה לה שיער כהה, עיניים חומות וטובות, שפתיים יפות. אין אף אחד שיגיד שהיא לא מתוקה. ובטח שלא אני, שהבחורה היחידה שדיברתי איתה היתה אותה חברת-אינטרנט שבטח היתה בכלל גבר חרמן עם בעיית אוננות כפייתית ופזילה קשה בשתי העיניים.

      "אמממ, כן" אמרתי לה. "רזיתי". היא הסתכלה עליי בחיוך ושאלה: ”איך? מה, התחלת להתאמן?”. לא האמנתי שהיא מדברת איתי סתם ככה. היא בערך היתה האדם הראשון בבית הספר שאמר לי משפט שהוא לא: “טוס מכאן, שמן". זה לא שאני אומר שכולם בבית הספר הזה מפלצות, כן? רובם. אבל אני גם מפלצת בעצמי, מפלצת ששונאת את כולם, מפלצת שלא יוצרת קשר.

      פטרייה על הראש

      חייכתי אליה ואמרתי: “כן, האמת שהתחלתי להתאמן ולאכול חסה וגזרים. אני מרגיש שעוד שנייה תצמח לי פטרייה על הראש". היא צחקה. “אני מקווה שהיא לפחות תראה כמו הפטרייה של סופר מריו". זה היה הומור מפגר ולא מוצלח, גם שלי וגם שלה, אבל הבנו אותו יחד , וזה הרגיש נעים פתאום. “לאיזה חדר כושר אתה הולך?”, היא שאלה. אמרתי לה, ופתאום העיניים שלה התרחבו - “די! נרשמתי לשם אתמול! אני מתכוונת ללכת בעיקר לבריכה, אבל מגניב!”. רציתי להגיד לה, בשביל מה את צריכה חדר כושר? אבל פחדתי שזה יהיה סליזי מדי. שתקתי וחייכתי. היא שאלה: “אתה רוצה ללכת ביחד אחרי בית ספר?".

      האמת שתכננתי להבריז משיעור היסטוריה כפול ולברוח לשם כבר בעוד חצי שעה, אבל ממש רציתי ללכת איתה. זה לא מה שאתם חושבים, באמת שלא התכוונתי לאנוס אותה בשיח ולמרוח אותה בבולונז, כמו שאתם בטח מצפים משמן דוחה כמוני. באמת שרק רציתי להיות בחברתה, לצחוק איתה, לדבר מצדי על סופר מריו שעות. “האמת שרציתי להבריז", אמרתי לה. “אבל אני יכול גם להישאר".

      תחילתה של ידידות מופלאה?

      כשנגמר שיעור היסטוריה הכפול התחלנו ללכת לכיוון החדר כושר. הדבר שהכי אהבתי בהתנהגות שלה היה שלא כמו כל הבחורות האחרות שהכרתי, היא לא ניסתה להתיפייף או לנפנף בשיער שלה כדי שאתאהב בה, או לחילופין לשלוח אליי מבטים מבועתים ולהפחיד אותי כדי שאני לא אתאהב בה. לא היתה בכוונתי להתאהב בה, פשוט רציתי מישהו שיבין אותי בעולם המטופש הזה, מישהו שהוא לא מלך החנונים של חולון, שהכרתי פעם באיזו תחרות מצטיינים.

      מישהו שהוא לא ישי מהכיתה המקבילה, שאנחנו לפעמים מסתובבים ביחד כי לשנינו יש בעיית השמנה. מישהו שהוא לא חבר אינטרנטי שאיתו אני משחק אונליין שעות. מישהו אמיתי, עם חיוך ושכל, מישהו חמוד כמו תמר. זה נשמע קלישאתי, אבל התחילה שם ידידות מופלאה. טוב, הגזמתי. אין ידידות בין בנים לבנות. אני הייתי מכוער ומפוקס מדי על המטרה שלי, והיא היתה משונה מדי. אבל היינו יחד לפעמים, צחקנו, וזה היה נחמד. כל חוויה אנושית שלא קשורה לאורן המכוער, היא נחמדה. וכשיש מישהו לצדך, במיוחד כשאתה עושה שינוי כל כך דרסטי, במיוחד מישהי מתוקה כמו תמר – זה כיף.