פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ימי התום

      בשבוע שעבר הכרתם את תום. שמן, חסר ביטחון ולא מקובל בעליל. נשבר לו, והוא מחליט לנקום. פרק 2

      הגעתי הביתה, זרקתי את התיק על המיטה והתחלתי לבכות ולצרוח כמו פסיכופט חסר שליטה. מתתי מפחד שאמא שלי תשמע אותי, אבל לא באמת יכולתי לעצור. לפני ששמתי לב מה עובר עליי, התחלתי לשבור דברים. הוצאתי את כל הבגדים מהארון, בגדים מכוערים של חנון דביל, וזרקתי אותם מהחלון. קרעתי מכנסיים, קרעתי חולצות. דפקתי על השולחן בכל הכוח עם האגרוף. בשיא ההיסטריה, תפסתי את מסך המחשב שלי והטחתי אותו על הרצפה. אין ספק שהמהלומה הזו די הכניסה אותי למציאות, ונאלצתי פתאום לתפוס את עצמי בידיים ולחשוב מה עובר עליי. שנאתי את עצמי יותר מששנאתי אפילו את סיוון הכלבה. הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי מפלצת.

      באותו רגע ידעתי שהשינוי חייב להיעשות. נזכרתי שחסכתי כסף כדי לקנות לעצמי כל מיני צעצועים אידיוטים של בנים ושאר שיט. רצתי לבנק כמו אחוז דיבוק, ביקשתי מהפקידה להוציא לי 3000 שקל במזומן והנחתי שזה יספיק. היא הסתכלה עליי מבוהלת, כי בטח לא נראיתי מדהים אחרי ריצה של שעתיים, ניפוץ כל תכולת החדר שלי ובכי היסטרי שלא יכולתי לעצור. לקחתי את הכסף ועפתי משם, נחוש בדעתי לשכור את אותו הרוצח השכיר חולה הנפש, שינפץ לסיוון את הגולגולת לרסיסים קטנים.

      השווארמה זה בהמשך

      נכנסתי לחדר כושר שהיה הכי קרוב אל הבית שלי. "פקידות הקבלה", או איך שלא קראו להן – הדיילות החטובות והדקיקות שיושבות שם ומסתכלות עלייך כאילו הן בר רפאלי ואתה חרא של עכברוש, הסתכלו עליי במבט מזלזל. מבט שמסמל: "טעית, שמנדריק, השווארמה זה בהמשך". תפסתי איזו מישהי מאופרת בכבדות ששקלה 15 קילו, ואמרתי לה: "אני רוצה להירשם, עכשיו".

      "אתה לא רוצה סיור לפני זה? נכיר לך קצת את המקום, את המכשירים, אני אספר לך על המחירים"

      "לא איכפת לי מהחוגים, המכשירים, הסיור והמחירים. אני רוצה להירשם עכשיו"

      "מצוין, פשוט כדאי שתדע איזה חוגים יש, וגם צריך להתאים לך תכנית לפי מה שאתה רוצה. אז מה אתה רוצה בעצם, למה הגעת אלינו?"

      "אני רוצה להפוך לבחורה. למה נראה לך שהגעתי לפה?! אני רוצה לרזות"

      היא קצת נבהלה מהתגובה שלי (וגם אני, מתי בפעם האחרונה דיברתי ככה לבחורה, או למישהו? כנראה אף פעם) ואמרה: "מצוין. אז, אהההה, תבוא מחר, ונעשה לך פגישה עם מדריך הכושר שלך"

      כל הכבוד, הבטטה נרשם לחדר כושר!

      שילמתי לה (מבחינתי היא יכלה לרמות אותי באלף ש"ח יותר מהמחיר הנכון, לא באמת היה איכפת לי) ויצאתי משם. בחורות במכנסיים צמודים-צמודים טיילו שם ושרירנים ענקיים השוויצו בזרועות העצומות שלהם. אין ספק שהייתה שם תחושה של שוק בשר, ורציתי למות במיוחד כשראיתי את מבטי כל הנוכחים. חלק צחקקו, חלק הנהנו בראש באומרם: "כל הכבוד, הבטטה נרשם לחדר כושר". שמתי על כולם זין והלכתי הביתה, מנסה להבין מה עוד אני עושה עם עצמי כדי לחסל את המצב אליו נקלעתי. את האדם אליו הפכתי. כל הדרך הביתה, סיננתי: "אני אנקום", כאילו שאני באיזה סרט פעולה יפני מגואל בדם. אבל ידעתי שזה לא רק סרט. או אולי זה כן סרט, ואולי אני אוכל סרט – אבל זה לא רק כמו בסרט.

      החל מאותו יום, התחלתי לרוץ. הלכתי לחדר כושר כל יום למרות שהמליצו לי לא. הזעתי, קרעתי את השרירים, התאמצתי וסבלתי. למה עשיתי את זה לעצמי, אתם תוהים? לא כי רציתי להיות חתיך, או משהו כזה. לא כי רציתי להשיג את הבחורה הכי שווה בכיתה. מאותה סיבת אגו מטופשת, מאותה תאווה לנקמה. רציתי למחוץ כל אחד ואחד מהם כמו ג'וקים, למעוך כל אחת ואחת מהן כמו הנמלים הפולשניות שהן. הנקמה הכי מתוקה היא הנקמה הכי תמימה, הכי עקיפה, הכי רומנטית. הסתכלתי מדי יום במראה של החדר כושר, ואמרתי לעצמי, יותר נכון, הבטחתי לעצמי – ההפי אנד שלי יהיה הסוף המר שלהם. הם עוד יתחרטו על זה. ואחרי הכל, קארמה איז אה ביץ'. ונניח שאני הקארמה, ואני אוכיח את זה לכולם.