פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ימי התום

      תכירו את תום שהיה שמן, לא מקובל ודחוי, עד שנשבר לו. ואז, הוא התחיל במסע הנקמה. אל תדאגו, המשך יבוא

      אורן האימבציל מט'4 נהג לקרוא לי בטטה. לכל מקום אליו הגעתי, בין אם זה בדרכו המטומטמת או לא, ליווה אותי התואר שהוא הדביק לי. סיפורי הבטטה התחילו בכיתה ז', כשהייתי הילד הכי שמן בכיתה, הכי מחוצ'קן בכיתה והכי שעיר בכיתה. אין ספק שנראיתי הרבה יותר גרוע מבטטה, ואם הייתי צריך למצוא לעצמי שם תואר זה בוודאי היה "דוב גריזלי חולה צהבת", או כל דבר מגעיל אחר שיתאים לכיעור המתפרץ והבלתי נשלט שחליתי בו כמו מלריה ברגע שמלאו לי 13.

      אם לא די בכך שהקול שלי התחלף ונשמעתי כמו סירנה, אם לא די בכך שכל המורים שנאו אותי שנאה עזה על זה שהייתי מוזר ואם לא די בכך שלא היו לי חברים בכלל, חוץ מכל מיני גיקים חסרי יכולות מוטוריות מהאינטרנט – נראיתי כמו ממוטה. ואם לא די בכל הדברים האלה שמיניתי עכשיו, אורן המזדיין קרא לי בטטה.

      אלוהי הכיעור ידועים באכזריותם

      כך עברו שלוש שנים של גיהינום על פני אדמה. כל חצ'קון מבחיל החליף את עצמו בחצ'קון אחר ולא בדיוק ידעתי איך אשא את המשך החיים המחורבנים שגזרו עליי אלוהי הכיעור. ותכלס, עזבו את זה שהייתי מכוער, שמן ומתוסבך. זה לא כאילו שהיה לי סיכוי קלוש, אפילו הקלוש ביותר, לזכות בליבה של בחורה כלשהי על הפלנטה הזאת, שהיא לא מגה-חנונית מסקנדינביה שהכרתי בפורום משחקים, וצ'וטטנו עד שביקשתי ממנה לשלוח לי תמונה. זה, פחות או יותר, היה הקשר היחיד שלי עם בחורה. איזה פחות או יותר? זה היה, רשמית, הקשר היחיד שלי עם בחורה. כנראה שהיא גם היתה כל כך מעוותת, שברגע שביקשתי ממנה לשלוח לי תמונה היא חטפה התקף לב והתחילה לפרכס, ומאז לא דיברנו. מאותו יום שהבהלתי אותה, לילות די עצובים ופתטיים עברו עליי. בכיתי, חשבתי על מלכת הכיתה המזדיינת, דמיינתי מה יהיה כשאני סוף סוף אאגור אומץ ואקפוץ מהחלון. לא הרבה יהיה, האמת. לא הרבה ישתנה.

      אז אורן מט'4 והחברה שלו, סיוון, קיללו אותי במסדרון, צחקו עליי, שמו לי רגליים. הבנות צחקו עליי בלי הפסקה, קראו לי יצור, פרצו בצחוק היסטרי בכל פעם שהלכתי וצווחו שאני מסריח. הגעתי יום יום הביתה, ננעלתי על המחשב, שיחקתי שעות רק כדי לשכוח את כל החרא. טחנתי פיצות כמו מפלצת. ישנתי. קמתי למחרת, באותם הבגדים איתם באתי אתמול, הלכתי לבית ספר. כל הבנות הסתכלו עליי במבטי גועל איומים. הפרחות צעקו איכס כשעברתי לידן, הבנות הפחות איומות פשוט ריכלו עליי באכזריות שאני שמן, דוחה ומכוער. לא יכולתי לעשות כלום כדי למנוע מהן מלהגיד את הדברים האלה, נראיתי כמו הלוך נס. תיארתי לעצמי שאם אף עבריין לא ישדוד אותי, ידקור אותי וישאיר אותי לגסוס באיזה נהר מרקיב, אני בטח אתאבד כבר בעצמי.

      אבל כנראה שאלוהי הכיעור וחוסר המגניבות בסופו של דבר החליטו לרחם עליי, ולהחדיר טיפת שפיות בתוך השכל הזעיר שלי. באחד מאותם הימים החמים ביותר של השנה, סיוון, חברה של אורן, ניגשה אליי. היא היתה גבוהה להחריד, יפה באופן בלתי מוסבר, בהירה עם שיער חום ארוך. עיניה האפורות היו חסרות הבעה, אבל עם זאת מלאות חושניות ושלל דברים אחרים שבנים ממש אוהבים. היה לה עגיל בשפה התחתונה, והיא לבשה בעיקר שחור, דבר שיכול היה לתעתע ולגרום לך לחשוב שאולי היא סוג של פריקית או מיספיט, אבל לא. לא היו בה שום רחמים או אמפתיה, ולמעשה היא היתה כלבה אכזרית כמו השאר, שהלכה לפירסר במקום לחמצן את השיער. היא היתה יפהפייה ואני חשבתי שאני עומד למות. היא ניגשה אליי כמו נחש מחורבן, ושאלה אותי: "תגיד, מה הקטע שלך?"

      הסתכלתי עליה, מבועת. בחיי שאם הייתי ממש קצת יותר מוזר ממה שאני, הייתי משתין ומחרבן על עצמי באותו הרגע.
      "באיזה עניין?", שאלתי. הקול שלי היה צווחני ולחוץ. היא הסתכלה עליי כאילו אני הדבר העלוב ביותר שנוצר אי פעם, סוג של רכיכה ימית בלתי מזוהה, או סוג של ריקבון מתקדם על פרצוף של מישהו.

      "בעניין של איך שאתה נראה. אתה מוזנח ממש, אתה שמנמן, אתה די מסריח". היא צחקקה. צחקקה, אתם מבינים?
      התחלתי לגמגם שם. אבל היא רצתה לוודא הריגה, אז היא המשיכה בשלה.

      "למה שלא תלך לאיזה מכון או משהו, תעשה משהו עם עצמך, תקנה איזו משחה. תקשיב, אני אומרת את זה מדאגה אלייך, אתה נראה ממש חרא. כאילו, איך אתה יכול לחיות ככה?". החיוך שהיה מרוח על הפנים היפות שלה היה הדבר הכי מכוער שקרה לי בחיים. היא הסתובבה והתפרצה בצחוק עם חברות שלה, תופסת בבטן שלה מרוב שמצחיק לה. אני המשכתי לעמוד שם. אורן הגיע, צעק: "לוזר שמן" והם הלכו. הרגשתי שהרגליים שלי הופכות לג'לי ושהבכי לא יכול עוד להישמר בבטן. יצאתי באמצע היום, השומר צרח עליי לעצור אבל רצתי כמו מטורף ברחובות ההומים, בוכה כמו תינוקת. לא האמנתי לרוע. לא האמנתי שסיוון, הגבעול האנושי, מרשה לעצמה להתנהג ככה לבני אדם. מילא אני, אני עוד איכשהו חזק, אבל בעודי בוכה וצורח ברחובות, התפללתי לאלוהים שתכנס בי מכונית בכל הכוח. מה אם הייתי רק קצת יותר מוזר ממה שאני?

      הקש ששבר את גב תום

      ביום ההוא, בזכות סיוון החברה של אורן מט'4 שקרא לי בטטה, זה נגמר. בשלב הזה, הפסקתי לבכות והתחלתי במסע הנקמה. אחת אחת הפלתי אותן. ונחשו מה, זה עדיין לא נגמר. נו, מה אתם חושבים, שאני אגלה הכל בבת אחת? חכו חכו. זו רק ההתחלה.