פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פסיכימטרי

      כולם מתים מפחד מהפסיכומטרי, אבל יוני קול מן הרגיל. בתקווה שהוא יקבל ציון סביר

      על פניו, הפסיכומטרי הוא רק מבחן. קצת ארוך יותר מהרגיל, ובהחלט מייגע, אבל רק עוד מבחן. אבל אם מסתכלים על הדרך בה אנשים סביבי מתכוננים, לומדים ונערכים לפסיכומטרי, אפשר בקלות לראות שמדובר בהרבה יותר מארבע שעות וכמה ניירות. הפסיכומטרי הולך והופך עם השנים מסתם מבחן לתעשייה, להלך רוח, ולתרבות שלמה. כמו שיש מצבי צבירה בטבע (גז, מוצק, נוזל, למי שהבריז מהתיכון) יש גם מצבי צבירה של צעירים בישראל. מעבר לתיכוניסטים, עובדים מנוצלים, חיילים, סטודנטים, ואלה שמחפשים את עצמם בהודו – פסיכומטרים הוא אחד מהם.

      גם בקרב הפסיכומטרים יש כמה סוגים של טיפוסים, והנה סקירה קצרה של כמה מהם. הראשונים, והשנואים ביותר, הם תיכוניסטים מצליחנים. הם אלה שיושבים בשורה הראשונה בכיתה ומרגישים שכיסא המנכ"ל של חברת ההייטק או כיסא מנהל המחלקה הכירורגית באיכילוב שמור רק להם. הם שמחליטים להקשיב להוריהם, שבעבר היו מצליחנים לא פחות, ולהעמיס על עצמם גם את המבחן הפסיכומטרי. מהצד השני של הקשת הפסיכומטרית, יושבים כמובן הסטלנים, האנטיתזה המושלמת לתיכוניסטית המצליחנים. הסטלנים לוקחים הכל באיזי, ניגשים למבחן בלי ללמוד כלל, יודעים שכדי להתקבל לתואר באמנות הריפוי צריכים להוציא רק 450. בדרך כלל, אגב, הם מקבלים 449, ונסחבים עם מועד נוסף לפסיכומטרי המקולל לתוך הסמסטר הראשון.

      הסוג השלישי של טיפוסי הפסיכומטרי הוא גם הנפוץ ביותר. מדובר בצעירים שנגררים עם הפסיכומטרי אל תוך השירות הצבאי ולאחריו, ועושים את המבחן אחרי שיצאו מכל מסגרת למידה. בניגוד לסטלנים או למצליחנים, הם כמעט תמיד ילכו לקורס פסיכומטרי, פחות כדי ללמוד את החומר ויותר כדי למצוא מסגרת בה יוכלו לשבת על התחת. תעשיית הפסיכומטרי והקורסים בארץ מנצלת את המשתחרר הממוצע, עושקת ממנו את כספי הפיקדון הצבאי, גורמת לו לחשוב שקורס פסיכומטרי נחוץ להצלחתו ובעיקר – מערערת את בטחונו העצמי. נראה שבכל הנוגע לחומר הלימודי, עבור צעירים רבים חלק גדול מהקורס בכלל מיותר. הייתם פעם בכיתת פסיכומטרי? בשיעור ניסיון שהלכתי אליו, התפלאתי לראות קציני מודיעין משוחררים, אנשים מבריקים, יושבים בכיתה וחוזרים על תרגילים שבכל יום נתון הם יכלו לפתור מתוך שינה.

      ואני? בחודשיים האחרונים, התחבאה באחת הפינות האפלות בראשי הידיעה שנרשמתי לפסיכומטרי במועד ספטמבר, ונמנמה לה בנוחיות בין התאים האפורים. לא באמת טרחתי לעשות משהו עם פיסת הידיעה הזו, עד שהגיע לי מייל מידידה שביקשה למסור את ספרי הפסיכומטרי שלה לכל המעוניין. נסעתי להביא ממנה את הספרים, וחוץ מהעובדה שהיא נראתה הרבה יותר טוב ממה שזכרתי – גיליתי שמדובר בשני ארגזים ענקיים. אחרי דילול מסיבי של חומר הלמידה, תרגלתי בשבועיים האחרונים בעיקר שיטות פתרון ועבודה עם סטופר. כשהגעתי לכיתת המבחן, ביום ראשון האחרון, לקחתי לי כמה דקות להסתכל סביבי. ראיתי תיכוניסטים מוצלחים רועדים מפחד הכישלון, סטלנים שטופי זיעה שלא מצליחים להשתמש בטופס הסימון, וחיילים משוחררים שמחדדים עפרונותיהם לדעת בניסיון להוכיח לעצמם שהקורס לא היה לשווא. רובם כנראה הגיעו למבחן מוכנים ממני, ויתכן שגם יקבלו ציון יותר גבוה. מה שבטוח, הייתי האדם היחיד בחדר שלחצים פסיכומטריים לא פגמו ביכולותיו.

      ציור שצייר יוני בן חורין (יוני בן חורין)