פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שאלה פתוחה

      ההורים לא נותנים לכם מנוח, ואתם מרגישים שאתם פשוט לא אוהבים אותם? הפסיכולוג ארז קרנר עונה לכם

      בת 16 שואלת:

      יש לי בעיה שמאוד מטרידה אותי. אני שונאת את ההורים שלי. אני יודעת שמיד עולה המחשבה: "הנה עוד מתבגרת שחושבת שההורים שלה הורסים לה את החיים", אבל זה ממש לא העניין. האמת היא שאני זוכרת את הסלידה הזו מההורים שלי כחלק ממני מאז ומתמיד. מגיל 5 אפילו.

      הם כל הזמן מעליבים אותי במילים קשות, דברים שבאמת מצלצלים בראש שוב ושוב, דברים שהורים פשוט לא אומרים לילדים שלהם. באופן כללי, האופי שלי לא בסדר, כל מה שאני עושה לא בסדר, אני לא בסדר. הפעמים היחידות שאני זוכה לשמוע את המילים "כל הכבוד" קשורות ללימודים, כי אני תלמידה טובה. אני לא אוהבת את האופי שלהם והם מעולם לא שימשו לי כמודל לחיקוי. הם לא מודעים לשנאה ולסלידה שלי מהם, אני שומרת את זה לעצמי, ורק בלילה לבד אני מרשה לעצמי לבכות. בבקשה אל תגידו לי לדבר איתם. אני לא רוצה ולא יכולה לעשות את זה. זה פשוט לא יעזור. אני מכירה אותם. איך מתמודדים?

      הפסיכולוג ארז עונה:

      את צודקת בכך שגיל ההתבגרות מאופיין הרבה פעמים בתחושות כעס כלפי ההורים, ותחושה שהם אינם מבינים אותנו או מתאימים לאופן שהיינו רוצים שההורים שלנו יהיו. החוויה הזו מתמתנת במהלך הבגרות כאשר איכויות נוספות של ההורים יוצאות אל האור ואנו יכולים לזהות בהורינו גם את מקורם של חלקים חיוביים בנו. יחד עם זאת, מלבד תחושות הכעס את גם מתארת שהתקשורת עם הוריך נחוות על ידך כמעליבה ופוגעת וזו בהחלט סוגיה חשובה שכדאי לברר.

      לצערי הרב "הורות" אינו מקצוע שנלמד בבתי הספר ופעמים רבות הורים, מתוך חוסר ידע, חוטאים בכך שאת הדאגה שהם חשים הם מבטאים בצורה ביקורתית מדי ויוצרים מצוקה במקום לספק תמיכה. בנוסף לחוסר ידע, לפעמים הורים משחזרים דפוסי תקשורת שחוו בבית הוריהם ומתוך חוסר מודעות ממשיכים לקיים דפוסים שלמדו אך שאינם מטיבים. לבסוף, ייתכן מצב שמתח או מצוקה שההורים חווים, באים לידי ביטוי גם בתקשורת עם ילדיהם ומשפיעים לרעה על הקשר איתם. תהיה הסיבה אשר תהיה, הדרך לברר את הגורם לתקשורת הזו שפוגעת בך, היא לערב גורם נוסף שיעזור לך ולהוריך להבין איפה הדברים השתבשו בניכם. בנוסף, תוכלו לבחון האם ניתן לעבוד ולשפר את דפוסי התקשורת הללו ולפעול בהתאם. מה שכדאי לך לעשות הוא לשתף גורם נוסף בקושי שלך, את המחנכת, יועצת בית, מדריך נוער או כל גורם מקצועי אחר. ביחד תוכלו לחשוב איך להתחיל את התהליך של בחינת היחסים עם הוריך.

      שתי עצות שאני יכול לתת כדי לשפר את התקשורת עם הורים (וגם חברים ומורים): האחת היא שכאשר אתם מנסים לבטא את מה שמפריע לכם בקשר עם אדם מסוים, נסו לדבר על התחושה או הרגש שאותו אתם חווים מול אותו אדם או התנהגות שלו, ונסו להימנע מלומר לו אמירות כלליות על איך הוא. כלומר במקום להגיד: "אתה כזה מעצבן!", "אתה לא מבין שום דבר" או "אתה תמיד נטפל אליי", נסו לומר: "אני נפגע שאתה מתנהג ככה" או "אני מרגיש לא מובן שאתה מגיב ככה" או "זה נראה לי כאילו הרבה פעמים פונים אליי בטענות לא מוצדקות". בצורת כזו, כשאתם פחות מאשימים את האחר ויותר לוקחים אחריות על הרגש שלכם, יש סיכוי רב יותר שהצד השני שפחות מרגיש מותקף, יוכל לקחת אחריות על החלק שלו. עצה נוספת היא להימנע מלדבר בהכללות כמו "אתה תמיד עושה את זה!" או "אתה אף פעם לא עוזר לי!" שכן שוב, הצד השני ירגיש שיש פה מתקפה עליו באופן כללי ומן הסתם יגיב בהתגוננות. כאשר תדברו באופן ספציפי על מה שאירע: "אני מרגיש שכרגע זה לא עוזר לי, יש יותר סיכוי להביו מה התרחש ברגע הנוכחי וללמוד מכך למקרים נוספים בעתיד.

      אנונימי שואל:

      אבא שלי נפטר לפני כחודשיים ואני לא מצליח להשתקם. הוא היה הבנאדם הכי קרוב אליי משום שאני לא בקשר ממש טוב עם אמא שלי. עברתי לגור עם אחי הגדול ולמען האמת נחמד כאן, אבל אני כל הזמן בדיכאון ולא יודע מה לעשות עם עצמי. שום דבר לא עוזר גם כשאני עם חברים זה תמיד מכה בי כל פעם שאין לי במה להתרכז. אני חייב מילות עידוד מאיש מקצוע כמוך, אני באמת לא רואה לאן החיים שלי ממשיכים ואני מרגיש שאין לי סיבה לחיות, אני לא מתכוון להתאבד או משהו כזה אבל אני חייב עזרה וכמה שיותר יותר טוב, במיוחד מאיש מקצוע כמוך, ולא בא לי ללכת לפסיכולוג ולבכות לו שם.

      הפסיכולוג ארז עונה:

      אובדן של הורה הוא חוויה מטלטלת ובעיקר הורים אליהם יש גם קרבה נפשית, כמו שאתה מתאר שהייתה לך עם אביך. טבעי מאוד שתהליך ההתמודדות עם החלל שנוצר יהיה ארוך ולעיתים קרובות מכאיב. אובדנו של הורה קרוב מערער את היסודות עליהם אנו נסמכים שכן אותו אדם שמנוכחותו היינו שואבים ביטחון, נחמה ויציבות ושאליו היינו פונים כדי להתייעץ בשעת הצורך, איננו. תהליך השיקום לאחר אירוע כזה יכול להיות ארוך, ולאחר פרק זמן של חודשיים אין ספק שתחושת האובדן תהייה עדיין טרייה ונוכחת בחלק גדול מחייך. תהליך האבל הוא מאוד ייחודי ושונה מאדם לאדם בצורה שבה הוא בא לידי ביטוי ובפרק הזמן שדרוש כדי לעכל את האובדן ולעבד אותו.

      חשוב מאוד להיות סבלני עם עצמך ולתת לתהליך האבל להתקדם במסלולו בלי לנסות להאיץ בו. בתהליך האבל, כל הרגשות והמחשבות שאתה עשוי לחוות הם לגיטימיים ונורמאליים ואתה יכול לתת לעצמך לחוש אותם תוך הבנה שהם חלק מתהליך ההתמודדות. בתהליך האבל יכולה להיות תנודתיות גדולה ברגשות שאתה חש ובעוצמתם והדבר מטלטל עד מאוד. עם הזמן התנודתיות הזו תפחת ועוצמם של הרגשות הקשים כמו גם משך הזמן שהם נוכחים תפחת. כדי לעזור לך להתמודד עם האובדן חשוב שתשיג לך תמיכה מהסביבה הקרובה לך כדי לעבד את חווית האובדן ביחד. נסה לראות עם מי אתה יכולה לחלוק את רגשותיך, זה יכול להיות מישהו שהכיר את אביך ומתאבל כמוך או אדם אחר קרוב שיכול להיות איתך בכאבך ולהקל על הנטל.

      הרבה פעמים אנשים רוצים לתמוך ולעזור אך אינם יודעים כיצד, לכן כדאי לומר לקרובים לך למה אתה זקוק ומה יכול לעזור לך והרשה לעצמך להשתמש בתמיכתם. בנוסף, אתה יכולה להשתמש באמצעים שונים כדי שיעזרו לך להביע את הכאב אותו אתה חש. אתה יכול לכתוב את רגשותיך ומחשבותיך ביומן או לכתוב מכתב לאביך בו אותה חולק איתו את רגשותיך או רושם דברים שרצית לומר לו. כמו כן, וודא שאתה דואג לאכול נכון, לישון מספיק ולהתעמל שכן להזנחה של גופך יהיו השלכות נפשיות שיקשו עליך בהתמודדות. לבסוף במידה ויעבור פרק זמן נוסף ואתה עדיין תמצא שאתה עסוק מאוד במחשבות על מוות או שרוי בתחושת דיכאון שמונעת ממך להתמודד עם חיי היום יום, עדיף שתבחן את האפשרות להיוועץ באיש מקצוע כדי לברר יחדיו האם אתה זקוק לעזרה נוספת בהתמודדות עם האובדן.

      בת 18 וחצי שואלת:

      בגיל תשע הוטרדתי מינית ע"י חבר של אחי. זה קרה יותר מפעם אחת. הוא נגע בי במקומות פרטיים. את הסוד הזה שמרתי שלוש שנים, ובגיל 11 הורי התגרשו. כשהגעתי לגיל הבת מצווה שלי, הסוד שלי נחשף מבלי שגרמתי לכך. עכשיו כשאני בת 18 וחצי , חיילת, ובמשך כל התקופה הזו הטראומה הזו חוזרת אליי בלילות, ולפעמים גם גורמת לי לא לבטוח באנשים. מהמקרה הזה רק אמי ועוד כמה אנשים יודעים, הייתי אצל פסיכולוגית ואין ספק שהיא עזרה לי, אבל המחשבות לא מספיקות לבוא אליי, כשאני לבד וכתוצאה משעמום הן עולות.

      אבי ואחי אינם יודעים דבר על זה, ולפעמים אני מרגישה שאני מוציאה עליהם הכול. אני כל כך רוצה לספר לידיד טוב שלי, הבעיה שאני מפחדת מהתגובה שלו, ומאיך שאני אסתכל לו בעיניים אחר כך. אבל יש לי מין רצון כזה שהחברים הקרובים שלי ידעו על כך, ואולי ככה יבינו אותי יותר. אני לא יודעת מה לעשות, כי מצד אחד הבעיה שלי היא שהנושא הזה הרבה במחשבות שלי. עד עכשיו לא חוויתי שום מערכת יחסים, ואני מפחדת שיגיע היום שבו אני אצטרך לתת לבן זוגי לגעת בי... אני לא אוכל לעשות את זה.

      הפסיכולוג ארז עונה:

      הקשיים שאת מתארת הם מאפיינים נורמאליים של חוויה פוסט טראומטית לאירוע מבלבל וקשה כמו תקיפה מינית. הרצון לספר ולחלוק חוויה מציפה כמו זו שעברת הוא טבעי. חלק מהקושי שאת מתארת כמחשבות רבות מאפיין מצב בו מאוד רוצים לבטא ולחלוק חוויה מטרידה ומפחידה, ובאותו זמן גם מאוד מפחדים לעשות זאת. חברים ומשפחה יכולים להיות מקור תמיכה טוב שיעזור לך להתמודד עם הקשיים שאת חווה. עם זאת, חשוב גם לבחור בקפידה את האדם אותו את עומדת לשתף. חשוב שאותו אדם יהיה כזה שאת בוטחת בו ושיכול להקשיב לך מבלי להאשים או לשפוט אותך.

      התקיפה שעברת היא לא אשמתך. הקורבן לעולם אינו אחראי להחלטה של מישהו לתקוף אותו ולכפות אליו משהו כנגד רצונו. הדבר נכון שבעתיים במקרה שלך מכיוון שהיית ילדה ממש קטנה. מאוד מתקבל על הדעת שאירוע כמו שעברת יפגע באמון שיש לך באנשים בכלל ובגברים בפרט במיוחד כאשר האדם שתקף אותך היה מוכר לך. בהחלט ייתכן שכאשר תכנסי למערכת יחסים זוגית, נושא המגע יהיה מורכב עבורכם שכן מגע פיזי מקושר אצלך לחוויה כואבת. יחד עם זאת, את לא "תצטרכי לתת לבן זוגך לגעת בך". נושא המגע הוא עניין של שניכם (ומורכב גם עבור אנשים שלא עברו תקיפה מינית) ולגיטימי להסביר לבן זוגך שעדיף שההתקרבות הפיזית תיעשה בהדרגה ולאט לאט. ייתכן שחוויית המגע בתוך קונטקסט אחר תקבל משמעות מגנה ונעימה יותר עבורך.

      אני שמח שיכולת להיעזר בטיפול פסיכולוגי ואני חושב שיעזור לך לחזור ולפנות לעזרה מקצועית כדי להמשיך לעבד את החוויה שעברת. קיימים בארץ מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בכל הארץ אשר מפעילים מענה טלפוני מקצועי ויכולים להמשיך לסייע לך בהתלבטויות שאת מעלה. הייעוץ ניתן חינם בצורה אנונימית לחלוטין ופועל 24 שעות ביממה. מספר הטלפון של קו הסיוע הוא 1202 לנשים וקיים גם קו לגברים נפגעי תקיפה מינית שמספרו 1203. אני חושב שבעזרת המענה הטלפוני תוכלי לקבל ייעוץ שהוא ממוקד בך וספציפי לחוויה שעברת ובנוסף יוכלו גם להפנות אותך לשירותי הטיפול והתמיכה שהמרכזים מספקים.

      ארז קרנר הוא פסיכולוג ומתמחה בפסיכולוגיה קלינית. עובד עם נוער בסיכון בתל אביב ומטפל ביחידת המתבגרים של מכון סאמיט.

      ובואו שוב בשבוע הבא כדי לקרוא תשובות נבחרות לשאלות של גולשים