פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      צעיר לעזאזל

      אביה פרי מתווכחת עם עצמה - חרא לנו להיות צעירים? מהמם דווקא? תצביעו אתם

      גיל ההתבגרות זה חרא

      בין טירוף תקופות המבחנים למצבי הרוח של החברים, הריבים עם ההורים, הלחץ בבית הספר וכל כאב הראש הזה - אנחנו אמורים ליהנות?

      העדר הרישיון (או המצאות המלווה), חוסר העצמאות והמצב הנוראי הזה שבו תמיד יש מישהו מעליך שמזכיר לך בכל רגע נתון שהוא ההורה והמחליט, עשויים להקשות על כולנו. הוסיפו לכך את הדרמות מחיי האהבה שלא היו מביישות טלנובלה טיפוסית בספרדית עילגת, ואת הלחצים המטורפים מכל כיוון בחיינו. ועכשיו נסו להגיד שגיל ההתגברות פשוט וקל.

      אנחנו במסגרת מתישה וקשה, התא המשפחתי לא תמיד תומך בכל מצב והחברים גם עלולים לאכזב מדי פעם (כמובן שתמיד אפשר ורצוי להאשים את ההורמונים). נכון שאנחנו לא עושים כביסה ומטפלים בילדים, אבל גם לנו יש דאגות, ואין טעם להפחית בערכן.
      לאן נתגייס, במה נעסוק, למי אנחנו רוצים להתחבר ולמי לא, האם כל אלו באמת נחשבות פחות מהדילמה האם להכין פסטה או אורז לארוחת הצהריים?

      דווקא בגלל הגיל הצעיר אנחנו נפגשים בהרבה סיטואציות בפעם הראשונה, דבר שרק הופך אותן משמעותיות יותר. הפרידה הרצינית הראשונה, הקשר הרציני הראשון, ההתמוטטות, גילויי החברות. זה הקסם שבגיל וזה מה שגם הופך אותו קשה יותר ומעצבן, כזה שאתה רק רוצה כבר לסיים.

      גיל ההתבגרות זה מדהים

      לא סתם כולם אומרים לנו שעוד נתגעגע לתקופה הזו, כשהדאגה הגדולה שלנו היא הבגרות במתמטיקה אותה במילא נשפר במועד ב, מועד חורף, מועד קיץ הבא וכמובן מתישהו בין הצבא להודו. או בכלל לא, וזה גם בסדר, תכלס. כי למי באמת איכפת?

      אנחנו לא מפרנסים את עצמנו ומקבלים דברים כמו בית, מיטה, אוכל ודברים בסיסיים כמובנים מאליהם. שכר דירה זה ביטוי זר ועם כל התלונות, לפעמים די נוח שיש מי שמפקח עלינו ומנחית פקודות מלמעלה. אנחנו אמורים רק ללמוד, וגם את זה אנחנו לא באמת עושים. בבית הספר, מעצבן ככל שיהיה לפעמים, אנחנו רואים יום יום את כל החברים, חווים רגעים יפים ומצחיקים, חיים את הרגע ומתחנכים.

      אולי אנחנו סתם מגזימים בהתבכינויות, כשנוער בגילנו לפני כמה שנים ממש בארץ שלנו כבר נשא נשק והקריב עצמו למען המדינה? ואולי עדיף כך, כשמונחים כמו משכנתא, קמטים ואוברדראפט נשמעים רחוקים ומנת חלקם של אנשים אחרים? אולי אנחנו פשוט צריכים להפסיק לרחם על עצמינו. מה גם, שמתי נתפרע, אם לא עכשיו?

      בואו לא נשכח שעשו את זה לפנינו - עם תעודת בגרות או בלי תעודת בגרות. כולם עברו את זה בשלום.