פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חוף ניצנים

      הבוטק'ה של השומר, שק האיגרוף בחדר היועצת וניצני הציצים של מלכת הכיתה. יוני בעצם מתגעגע לבית הספר

      בשבוע שעבר כתבתי כאן טור שלילי מאוד על מערכת החינוך, והבאתי חוויות מבית הספר היסודי בו אני מתנדב באופן שלא בדיוק עשה עמה חסד. ובכל זאת, כשאני נכנס לבית הספר המדובר, לא עולות בי רק תחושות רעות לגבי מערכת החינוך ושיטותיה. יש גם זיכרונות נעימים מימים רחוקים, קיציים, מלאים בתשוקות קטנות וראשונות וביצרים לא ממומשים. הרי בתקופה של היסודי עדיין נשמנו את התמימות, שאף מורה מחליפה בעולם לא הצליחה לדכא. אני בהחלט חושב שבבית הספר יש יתרונות מסוימים, אבל הם כלל לא קשורים למערכת עצמה – אלא למפגשים בין האנשים הקטנים שמרכיבים אותה.

      כי הדברים היפים באמת בתוך הפלא המוזר הזה שנקרא בית ספר, הם הדפוסים הקטנים שתמיד חוזרים על עצמם ויוצקים לתוך מכונת הציונים הזו משמעות. כמו עובדי המשק, ובראשם אב הבית, גברים צבעוניים ואמיתיים שנמצאים בהפסקת קפה וסיגריה תמידית. והשומר שיושב בבוטק'ה הקטן, כשברדיו מוזיקה יוונית בפול ווליום, ותמיד מצליח לאגד סביבו שלושה או ארבעה ילדים מופרעים שלא מקשיבים לאף מורה אבל בשבילו הם מוכנים לקפוץ לחבית נפט ולהעלות את עצמם באש. והיועצת, שאף פעם לא באמת עזרה למישהו לפתור בעיות, אבל היא תמיד מרגיעה כי בחדר שלה יש שק אגרוף ובכיתה א' היית בטוח שהחיוך שלה עשוי פנינים. את מבשר הגאולה, הצלצול, שהוא אמנם כלי הפחדה שמשרת את קיבעון המערכת, ועדיין – כשאתה עובר ליד בית הספר הישן ושומע אותו מתנגן הלב שלך נמס.

      ובבתי הספר יש גם זן נדיר, נכחד, של מורים טובים, מורים שמחליטים לעשות את השינוי ולהתחיל בעצמם. מורים תקשורתיים שפונים לתלמידים בגובה העיניים, מנסים לעניין ולחנך במקום להרצות וללמד. מורים ששמים את הגבול הברור בין לפתח ובין לדכא, שמרשים לעצמם לחרוג מתוכניות הלימודים ולחדור לתחום האפור של דברים שתלמידים ייקחו איתם הלאה. משרד החינוך לא מכשיר מורים כאלה, לרוב הוא אפילו לא מעודד אותם, ולכן מספרם של מורים שמגשימים את החזון שלהם כמחנכים הוא כמעט אפסי. ב12 השנים שביליתי במערכת החינוך אני יכול לספור את המורים המשמעותיים שפגשתי על יד אחת בלבד.

      אבל בסופו של דבר, אם צריך לבחור זיכרון אחד משמעותי מבית הספר שילך איתי תמיד, ויש לו צבע וריח וטעם זו תהיה ללא ספק האהבה הראשונה. הכל הודות לשיטה הגאונית של משרד החינוך, שדואג לחלק את הכיתות כך שבכל כיתה תשובץ נסיכה אחת בדיוק, נימפה בלתי מושגת עם שיער זהוב שכל תנועותיה חלקות וטבעיות. לכל כיתה מגיעה נערה שלחייה תמיד סמוקות, שבגדיה תמיד ורודים, שמוריה תמיד משבחים, שהוריה תמיד עשירים. מלכת כיתה שבלי להתאמץ ובלי להשתדל הייתה הילדה הכי יפה בגן, שתהיה היפיפייה של נשף סיום התיכון. ואני, ילד מוזר וחביב, שונה גם מחברי המועטים, התאהבתי בה עד כלות. בשבועות שלמים של התבוננות למדתי את תנועותיה, את המבט שלה, את הצורה בה השיער החלק שלה נופל על הכתפיים, והיא הייתה לי במשך שנים הסיבה לקום בכל בוקר ולזרוק את הילקוט על הגב.

      ציור שצייר יוני בן חורין (יוני בן חורין)