פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סופר סטאר

      בכל שבוע, אחד מחברי האנסמבל של 15 דקות יכתוב לכם. הפעם - ליהי רוטנר

      מרים מתה, ואני לא הייתי איתה. אמרו לי שלא הייתי יכולה לעשות כלום בשביל להציל אותה, אבל אני יודעת שלפחות הייתי מחזיקה לה את היד, ואומרת לה שאני אוהבת אותה ושתודה שהיא הייתה שם כשאף אחד אחר לא הסכים. אבל היא מתה, ואני הייתי פה, במגה סטאר, ומה שמצחיק - אם אפשר לקרוא למשהו מצחיק עכשיו - זה שאם לא מרים שאמרה לי, "לכי תראי להם כמה את מוכשרת ילדה", אני לא הייתי פה.

      רגע, סליחה, אני מצטערת. לא התכוונתי להתנפל עליכם ככה. זה רק שאין כאן אף אחד שאני יכולה לדבר איתו, וגם אם אני מנסה להוציא מילה אז נחל ישר יורה עלי שאני גונבת לכולם את הצומי. בסוף, שנייה לפני שהתפוצצתי מרוב דברים שרציתי להגיד ולא היה לי למי, דורון אמר שבגלל מה שקרה, הוא נותן לי ראשונה לכתוב בבלוג של מגה סטאר. "שלא תחשבי שזה שאני נותן לך להתקרב למחשב אומר שאת יכולה לגלוש באינטרנט", הוא הזהיר, "אבל את כן יכולה להוציא מה שיש לך על הלב. תרגישי הרבה יותר טוב אחר כך", הוא הבטיח. אז הנה, מה שיושב לי על הלב זה שלא הייתי צריכה להיות פה, ואני לא מרגישה יותר טוב אחרי שאמרתי את זה.

      15 דקות (yes)
      היי ליהי! (צילום: יחצ)

      ידעתי שאני לא צריכה להישאר כאן, אחרי שהודיעו לנו שאנחנו הולכים לגור באולפן. אבל כמו כולם פה, גם אני רציתי להפוך לסטארית מהר ועכשיו ובגדול. ותודו שמחזמר שכותבים רק בשבילי, זה מהר ועכשיו ובגדול בשביל מישהי שהבמה היחידה שהיא עלתה עליה הייתה בקניון לב המפרץ. וכמו כולם פה, גם אני סתמתי את הפה כשהודיעו לנו שמי שלא מתאים לו יודע איפה הדלת. אבל לא כמו אף אחד, אני מרגישה שעשיתי את הטעות של החיים שלי.

      אז למה אני עוד פה? אולי כי בכל פעם שרציתי ללכת דורון הצליח לשכנע אותי שבעצם אני רוצה להישאר. אבל אם אני מסתכלת עמוק פנימה אני יודעת שאני לא שייכת לפה. והאמת היא שאני לא שייכת לשום מקום. ויותר האמת, זה שגם אם הייתי נעלמת פתאום, אף אחד לא היה שם לב. אולי רק זה מהמכולת שאני חייבת לו שתיים עשרים על הקרטיב דובדבן שקניתי בדרך למגה סטאר. והכי הכי האמת - שמה שבא לי זה לעצום עיניים חזק חזק, וכמו שהייתי ילדה, להרגיש שאין יותר עולם מסביב, ושגם אני לא קיימת.

      טוב, דורון מסמן לי שאני צריכה לסיים. אז עשו טובה, תחזיקו לי אצבעות: אני רק לשנייה אחת עוצמת עיניים. אולי אחרי זה כל ההרגשה הפיכסית הזאתי תיעלם.
      אוהבת אתכם
      ליהי

      הרגע הכי משמעותי שהיה לי השבוע במגה סטאר?

      מה נראה לכם? המוות של מרים, ברור. זה הרגע הכי משמעותי שהיה לי בחיים, לא רק במגה סטאר.

      על מי מחברי האנסמבל הכי בא לי לצרוח שיסתום את הפה?

      גם ברור לא? נחל סומך. אני באמת לא יודעת למה היא התלבשה עלי ככה.

      אם לא הייתי פה היית ב:

      וואו, נראה לי שבטח הייתי בחוף הכרמל בחיפה, יושבת על החול, לא על הכיסאות, ומסתכלת על הים. אם היה לי אומץ גם הייתי נכנסת. אבל נראה לי שעוד קרררררר מדי בשביל זה.