פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הגנה לישראל

      טל מוסקוביץ' יודע שאחוזי הגיוסים לצה"ל הולכים ופוחתים, לכן אין ברירה, אלא לעשות משהו

      אני לא אחדש אם אספר לכם שאחוזי הגיוס לצה"ל נמצאים בירידה מתמדת. פחות ופחות בנות מתייגסות לצה"ל, יותר ויותר מצהירות שהן דתיות והמצב לא כל כך שונה גם כשמסתכלים אצל אחוזי הגיוס אצל הבנים. גם הם נמצאים בירידה. אז מה משרד החינוך עושה בתגובה? מביא את הצבא אל בתי הספר. יש שיגידו שזה פיתרון פשיסטי, מיליטנטי, לא דמוקרטי ושלל אמרות מתלהמות שכאלה (מתי נהיה מגניב להיות נגד הצבא?) ואני אומר שמדובר בפתרון היחיד, המוצא האחרון, ספק הכרחי ספק נואש, כדי להחזיר את המודעות שלנו, לכמה השירות הצבאי נחוץ.

      אין לנו ארץ אחרת

      ההשתמטות הפכה להיות במרכז סדר היום הציבורי, וגם בבתי הספר המלחמה בה מורגשת יותר ויותר. ימים פתוחים בבקו"ם, מסע בעקבות לוחמים בגולן (יום שמאוד נהנתי בו, האמת), החזרת הגדנ"ע ועוד פרויקטים שונים ומגוונים שנועדו לגרום לנו להתגייס. אני דווקא חושב שזה דבר טוב, דבר חיובי. גם אם נמשיך לשכנע את עצמנו עד מחר אחרת, אנחנו חיים במדינה שנמצאת בסכנה מתמדת, במלחמה מתמדת ואנחנו צריכים צבא גדול וחזק כדי שיגן עלינו בעת הצורך. אולי יותר מכך, אנחנו צריכים מדינה מאוחדת, שלמרות כל חילוקי הדעות שבתוכנו, אנחנו לפחות מסכימים על החשיבות של צבא שמגן עליה ועל השירות בו.

      אל תהיו אנטי

      אז נכון, זה קצת חופר, זה קצת מעיק, זה קצת מתיש, אבל זה הכרחי וזה חשוב. פעם הבאה שמדברים איתכם בבית ספר על הגיוס לצבא, מסבירים לכם כמה הוא חשוב ומנסים להזרים לכם לדם עוד קצת ציונות, אל תדחו אותה ישר. בימים שאני רואה יותר ויותר אנשים, שאני מכיר ואוהב, שלא מבינים מדוע הם צריכים לתרום שנתיים-שלוש מהחיים שלהם לצבא הגנה לישראל ורק תוהים מה הם יקבלו חזרה או איך הם יכולים להתחמק מכך, כנראה שהפעילויות האלה שמרעיפים עלינו בביה"ס הכרחיות.

      הכל תלוי בנו

      אז אולי כדי שיגיע היום ויתעוררו אי שם במשרדים המאובקים של משרד החינוך ויגידו "וואלה, הפעילויות האלה לא נחוצות יותר" (אל תנסו לדמיין מישהו שם באמת משתמש במילה וואלה, לא הולך לקרות) הגיע הזמן שאנחנו נחולל את השינוי, נפנים את המסרים שמנסים להעביר לנו, כי הרי בסופו של דבר הם כולם מגיעים מהרצון להגן על המדינה הזאת, שהיא של כולנו. ואולי, אם באמת ננהג כך, יום אחד הפעילויות האלה לא יהיו נחוצות יותר, כי אחוזי הגיוס יהיו בעלייה. תקראו לו אופטימי, תקראו לי חי בסרט, אני מאמין שזה יכול לקרות. השאלה היא אם אנחנו מוכנים לגרום לזה לקרות.