כמו בלוג, אבל מודפס

"קיקי סטרייק - המסע לעיר הצללים" / קירסטן מילר, מאנגלית: מרינה גרוסלרנר, הוצאת כתר

עד גיל שתים-עשרה ניהלתי חיים שרוב האנשים היו מחשיבים לרגילים לגמרי. את הפעילויות שלי ביום ממוצע אפשר היה להגדיר כדייסה תפלה למדי: הלכתי לבית ספר, חזרתי הביתה, התקלחתי והלכתי לישון. בטח הייתי משועממת נורא, אבל בזמנו לא קלטתי את זה.
ואז, השכם בבוקר בשבת אחת, הצצתי במקרה דרך חלון החדר שלי, וראיתי שהגן הקטן מצדו השני של הרחוב נבלע פתאום בתוך בור ענקי. המכתש, שהיה ברוחב שלושה מטרים בערך ונראה חסר תחתית, בלע שני עצי סו?פו?ר?ה יפנית, אמבט שיש ישן לציפורים ופסל של וושינגטון אירווינג. הספסל בגן, שעליו ישבתי רק יום קודם, ריחף מעל שפתו הבוצית של המכתש.
נדיר לראות בורות כאלה בניו יורק, שבה האדמה כלואה תחת שכבת אספלט. אפשר להסתובב בניו יורק שנים בלי לראות אפילו רצועת אדמה אמיתית אחת. בדרך כלל חיזיון כזה היה מושך לא מעט אנשים, אבל זה היה יום נובמבר אפרורי והרחובות היו שוממים. עננים שחורים שטו מעל הגגות והערפל ליקק את העיר בלשונו הקפואה. מעברו השני של הגן יצרו חלונות הבניניים לוח שחמט של תריסים סגורים ווילונות מוגפים, וגדר שקיסוס כיסה אותה הקיפה את מה שנותר מהגן והסתירה אותו מעיני העוברים ושבים. רכב מסחרי עם ציור של דרקון פוזל חלף על פניו במהירות בלי להאט ופנה לעבר רחובותיה הצרים של צ?'יינ?ט?או?ן.
כשהתכופפתי החוצה מחלוני שבקומה השלישית ראיתי בליטה משונה בקטע הגדר הקרוב ביותר למכתש. חבל כתום היה קשור לאחד המוטות. עקבתי במבטי אחר החבל, שהתפתל בין שיחי ערע?ר קוצניים עד שפת הבור. עוד אני מתבוננת התחיל החבל להיטלטל בעוז, ומיד הגיחו מן הבור זוג ידיים קטנטנות וראש מטונף. לבעליהם לא נדרש זמן רב להיחלץ מן הבור. מרחוק הוא לא נראה אנושי. כל גופו היה מכוסה בוץ והשיער נקרש על גולגולתו. כשהזדקף ראיתי שהוא נמוך להפליא, וכיוון שרק דמיוני הנחה אותי, החלטתי שמדובר בקוף אינטליגנטי או בש?דו?ן.
היצור הסתובב לרגע והביט בחזרה לעבר הבור, כאילו אינו שש לעזוב אותו, ואחר כך נשא אלי את עיניו, כאילו ידע כל אותו זמן שאני צופה בו. אפילו עכשיו, שש שנים לאחר מכן, אני עדיין רואה את עיניו, שהיו ריקות וחסרות צבע – כמו עיניים של פסל שקם לתחייה. כל העניין היה די מפחיד, עד שהיצור נופף בידו בכף יד פתוחה למחצה, בסגנון האופייני לבית המלוכה הבריטי. הוא קפץ בחזרה לתוך הבור והגיח ממנו כעבור כמה דקות. הייתי מוכנה להישבע שראיתי אותו מגחך לפני שזינק במהירות מעבר לגדר ונבלע בערפל.
בדיעבד קשה לי לדמיין כיצד היו נראים חיי אלמלא מיהרתי להשליך מעיל ישן על כתונת הלילה שלבשתי, להכניס את רגלי היחפות לזוג מגפי שלג ורודים ולרוץ החוצה. גיליתי שהזדמנויות כאלה נדירות, ושאם את מחמיצה אותן – או, כמו רוב האנשים, פשוט לא מזהה אותן ברגע האמת – אין לדעת אם תיקרה בדרכך הזדמנות נוספת.

* * *

כשהגעתי אל שפת הבור כרעתי על ארבע ושלחתי מבט מאומץ אל התהום. הערפל הפך לגשם מקפיא שחלחל אל מגפ?י. הבוץ נמרח על אצבעותי, ויללת אזהרה כבושה של כלב הגיעה אלי מאחת ממאות הדירות החשוכות. החבל הכתום עדיין התנודד בתוך הבור, והקשר הכבד שבקצהו הלך ושקע בבוץ שבקרקעית.
המכתש עצמו היה גדול בהרבה משציפיתי, ובמקומות שבהם האדמה קרסה לא היה הרבה מה לראות. אבל בצד אחד הבור נפתח לחדר תת-קרקעי, שהאדמה מעליו היתה עדיין יציבה. היצור, במחוות נדיבות מוזרה, השאיר שם פנס. הוא עמד על שולחן והטיל אלומת אור שהאירה חדר קטן, שמחציתו נהרסה על ידי וושינגטון אירווינג ומחציתו נותרה שלמה. לחסידי הזהירות שביניכם, הגורסים שיש לגשת אל החיים בזהירות של כוורן חובב, אין לי שום תירוץ שיצדיק את מעשי. אני מודה שאדם בוגר יותר לא היה מניח לסקרנות לגבור על כל שיקול אחר.
אבל למזלי, הייתי בת שתים-עשרה, ומוכנה להסתער על האתגר שהונח לפתחי.

* * *

כיוון שלא הייתי רגילה לטפס על חבל במזג אוויר מחורבן, החלקתי ונחתתי בשלולית לצד וו?שינגטו?ן אירווינג, ששכב כשפניו קבורים בבוץ וסו?פו?ר?ה יפנית ענקית משפדת את מעיו. התכווצתי בכאב ונעזרתי באוזנו הימנית כדי להתרומם.
בסך הכול החדר היה נקי להפליא. היה צריך רק לטאטא קצת ואפשר היה להזמין אליו אורחים. רק כמה גושי עפר ושיח או שניים היו פזורים על הרצפה. ארבעה שולחנות ישנים הוצבו ברחבי החדר בחוסר טעם, וסביבם כיסאות לא תואמים. על הקירות הלבנים החשופים נתלו מראות שצבע הזהב התקלף ממסגרותיהן. מולן היה בר מאולתר – דלפק עץ ומאחוריו שלושה מדפים ששורות של בקבוקים מוזרים ניצבו עליהם. הייתי מוכנה להישבע שאף חפץ בחדר הזה לא ראה את אורה של המאה העשרים ואחת – או אפילו של המאה העשרים. ידעתי שנכנסתי לעולם קדום.
הרמתי את הפנס ועקבתי אחרי עקבות רגליים זעירות ובוציות שהובילו אל מאחורי הבר. על המדף העליון, שעון על אחד הבקבוקים, היה ספר. טיפסתי על הדלפק ונעמדתי על קצות האצבעות כדי להגיע אליו, אבל ברגע שאצבעותי נגעו בו החליק הפנס מידי, ניפץ בקבוק שהכיל איזה נוזל מצחין והתגלגל על הרצפה. שמתי את הספר בכיס, ירדתי בקפיצה מהדלפק והתכופפתי להרים את הפנס.
הרצפה במקום שאליו התגלגל הפנס היתה עקומה, ואחד מקרשי הרצפה התעקל כלפי מעלה בקצהו. התכופפתי להסתכל, ובבחינה מדוקדקת יותר גיליתי שחלק מקרשי הרצפה עשויים מעץ שונה מהשאר. בבוץ שליד הקרש המזדקר – שעכשיו קלטתי שהוא ידית שהו?סוותה ביד אומן – היה כתוב "נא לפתוח." תביעה שאינה משתמעת לשתי פנים. אז פתחתי. אחזתי בקצה הלוח ומשכתי בכל הכוח. קרשי הרצפה בחלק העקום התרוממו בקושי וחשפו בור נוסף.
בבור השני, שהיה רחב דיו לאפשר מעבר של גבר גדול ושמן, היה סולם ברזל שהוביל למטה. ירדתי כעשרה מטרים בסולם החורק בתוך מחילה של סלע ועפר דחוס, והגעתי לדלת שנפתחה למנהרה רחבה בהרבה, שעברה במקביל לרחוב בעיר שמעליה. כשנכנסתי דרך הפתח חטפתי מכת חשמל קטנה, כאילו דילגתי מעל המסילה האחרונה ברכבת התחתית. חשתי עקצוץ בתחתית עמוד השדרה. אצבעותי רעדו, שערותי סמרו ופי יב?ש. לא ידעתי אם לצחוק מרוב אושר או לפרוץ בבכי.
מה שראיתי, עמוק מתחת לרחובותיה של ניו יורק היה – בדומה לא?מפ??ייר סט?ייט ב?ילדינג, לפירמידות במצרים או לחומה הגדולה בסין – מבנה מהסוג שמשאיר אותך פעורת פה, בגובה ארבעה מטרים בערך, עם קירות לבנים ותקרה של קורות עץ איתנות. המנהרה התפצלה לעוד שתי מנהרות שהתעקלו ונבלעו בחשכה. ספרתי לפחות עשר דלתות משני צדי המנהרה, כל אחת מהן בצבע אחר ובסגנון אחר.
אבל כשהושטתי את ידי לידית הבדולח של הדלת הראשונה שמעתי בחדר שמעלי קולות והלמות של מגפי עבודה כבדים על רצפת העץ. אדם נורמלי בטח היה מתחבא, אבל איכשהו היתה לי הרגשה שאסור שיתגלה הצוהר שדרכו נכנסתי. לכן מיהרתי לטפס בחזרה לחדר הראשון, סגרתי מאחורי את הפתח ומחקתי את הכיתוב בבוץ.
הצצתי מעבר לדלפק וראיתי שני עובדי עירייה באפודים כתומים-זרחניים עומדים פעורי פה במרכז החדר.
"ראית פעם דבר כזה?" שאל השמן מבין השניים.
"לא," אמר השני לאחר שתיקה ממושכת. "אני לא. אבל כשהייתי ילד אבא שלי עבד בעירייה, והוא סיפר לי משהו שאף פעם לא יצא לי מהראש. הוא סיפר לי שאיזה עשרים שנה קודם, כמה חבר'ה הניחו תשתיות לגורד שחקים באזור צ?'יינט?או?ן. הם כרו תעלות חמישה-עשר מטר מתחת לאדמה, ופתאום מצאו את עצמם בחלל פתוח. אתה קולט? חלל פתוח בעומק חמישה-עשר מטר מתחת לאדמה?"
"אולי זאת היתה אחת התעלות של הרכבת התחתית שכבר הפסיקו להשתמש בה?"
"לא. הם היו מתחת לרכבת התחתית. בעומק כזה מתחת לצ?'יינט?או?ן לא אמור להיות כלום!"
"טוב, אז מה זה היה?"
"חדר, בדיוק כמו החדר הזה – אבל גדול יותר. הרבה יותר. חדר שינה סיני מפואר, עם מחצלות וכריות על הרצפה. אבא שלי סיפר שהיו שם כל מיני פרגודי משי עם ציורים של דרקונים קטנים."
"מישהו התחבא שם?"
"לא, זה מה שמוזר. הם אף פעם לא הצליחו למצוא את הכניסה לחדר."
"מה זאת אומרת?"
"לא היתה שם דלת, שום דרך להיכנס פנימה. רק החדר. חמישה-עשר מטר מתחת לאדמה, ושום דלת."
"אה," נהם השני, שלא התרשם. "אז מה קרה לו?"
"כלום. הם בנו מסביב. הוא בטח עוד איפשהו למטה. כשהייתי קטן ניסיתי לשכנע את אבא שלי שירשה לי לחפש אותו."
"מה הם יעשו עם החדר הזה לדעתך?"
"בטח ימלאו אותו באדמה. זה מסוכן מדי. איזה ילד טיפש עוד ייפול פנימה וישבור את הראש."
"טוב, אם ממילא מתכוונים למלא אותו, אני אקח לי מזכרת," אמר השמן.
השני צחק. "מה אתה רוצה, כיסא?"
"לא, אני אסתפק בבקבוק," הכריז השמן וצעד לעבר הבר. קרשי הרצפה נאנקו תחת משקלו.
השתופפתי בפינת הבר, אבל ידעתי שבטוח אתגלה. ברגע שהשמן עבר את הבר והושיט את ידו לעבר בקבוק כחול, קמתי ואמרתי שלום. נראה שלא קלטתי כמה אני מטונפת וכמה מוזר נראיתי, כי הדבר האחרון שציפיתי זה לשמוע אותו צווח כמו חזיר שחוט. הבקבוק צנח מידו והוא רץ כמו משוגע לעבר הפתח. חברו עמד שם, המום, בזמן שהשמן ניסה למשוך את גופו המגודל במעלה החבל.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" צעק הרזה ברגע שהתברר שאין לשמן סיכוי להגיע למעלה.
"ש?ד!" התנשם השמן. "ראיתי ש?ד!"
"תגיד לי, ירדת מהפסים?" שאל הרזה, שנראה מעוצבן לגמרי.
"לך תראה בעצמך אם אתה לא מאמין לי," התעקש השני. שוב שמעתי צעדים מתקרבים. כעבור רגע פגעה אלומת הפנס בעיני. הבעת אימה צרופה עלתה על פניו של הרזה.
"אכפת לך לכוון את זה למקום אחר?" שאלתי בנימוס.
"ג'ורג', בוא הנה," קרא הרזה. "זה לא ש?ד, חתיכת דביל. אני חושב שזאת ילדה." הוא רכן לעברי ובחן את פני. "אם את באמת ילדה, אני יכול להגיד לך רק דבר אחד: את הסתבכת טוב-טוב."
שני שוטרים חסונים וזועפים משכו אותי מתוך הבור. עובדי העירייה כבר התחילו לבנות מסביב לגן גדר זמנית גבוהה, שתסתיר אותו מעיני הסקרנים. כשהגעתי למעלה הם הציפו אותי בשאלות. מי אני? מה בדיוק חשבתי לעצמי כשירדתי ככה למטה? האם אני לא קולטת שהייתי עלולה להיפצע ואפילו להיהרג? איזו מין ילדה אני בכלל? האם ברור לי כמה ההורים שלי יכעסו? מה מספר הטלפון שלהם?
שנים של צפייה בסדרות משטרה לימדו אותי איך להתנהג במצבים כאלה, ולכן פשוט סירבתי לנדב מידע והעמדתי פנים שאני מטומטמת, עד שבסופו של דבר אחד השוטרים נתן לי גליל של נייר טואלט והורה לי להתנקות ולחכות לו במושב האחורי של הניידת. הוא טען שהתנהגתי באופן שרק סיבך אותי עוד יותר, אבל לי היה ברור שהוא טועה.
תמיד חשבתי שאחד היתרונות בלהיות בת הוא העובדה שרוב האנשים פשוט מסרבים להתייחס אלייך ברצינות. על הבנים משגיחים כל הזמן ואם משהו רע קורה חושדים בהם מיד, אבל מהבנות מצפים שהן יהיו חמודות וצייתניות. בהתחלה זה מעליב, אבל יש לזה לא מעט יתרונות, בהנחה שאת חכמה מספיק לנצל לטובתך את טיפשותם של אנשים. מדהים מה שאפשר לעולל כשאף אחד לא טורח להסתכל.
התחלתי לקלף את הבוץ מידי ומרגלי, אבל שמתי לב שהשוטרים עסוקים בדברים אחרים. אחד מהם ניגש לשפת המכתש כדי לפקח על עבודות העפר, ואחר כיוון את התנועה מסביב לדחפור שעקר את גדר הקיסוס שהקיפה את הגן הקטן. כשהדחפור יצא שוב לכביש כשהגדר האומללה אחוזה בין שיניו כמו נחש פצוע, מצאתי את עצמי לרגע נסתרת מעין. הייתי צריכה פשוט לחצות בריצה את הכביש ולעלות לקומה השלישית.

* * *

בשבתות, נדיר שההורים שלי מתעוררים לפני שתים-עשרה בצהריים. אני, שתמיד השכמתי קום, למדתי לנצל את אותן שעות יקרות מפז. אחרי ארוחת בוקר מאוזנת של עוגה עם פודינג, הייתי מתיישבת לראות סרטים של גדולים במקלט הטלוויזיה ההפכפך שלנו, שבא לעולם הרבה שנים לפנ?י. מדי פעם, סתם בשביל הקטע, הייתי מזיזה קצת את הרהיטים ומשחקת כדור-יד עם הקיר.
בכל פעם מתחתי את הגבול עוד קצת, ובכל פעם גיליתי ששום דבר חוץ משילוב של זיקוקים ותזמורת חתונות לא מוציא את הורי מחדר השינה לפני שתים-עשרה. וכך, כשפתחתי את דלת הדירה, מלאה בוץ ומבוקשת על ידי המשטרה, הייתי די בטוחה שיצאתי מכלל סכנה. פשטתי את בגדי המטונפים בכניסה ופניתי חרש לעבר האמבטיה. דחפתי את הבגדים המלוכלכים לתוך ציפית והתכוונתי לקחת אותם לחדר הכביסה שבקומת המרתף מיד אחרי המקלחת. כשהשלכתי את הצרור הכבד לסל הכביסה הוא שקע בקול חבטה, ורק אז נזכרתי בספר.
דפדפתי בו וראיתי מיד שזה לא ספר רגיל. הוא נקרא "המסע לגו?תם", ובמבט ראשון נראה כמו מדריך לעיר ניו יורק בשנת 1866. אבל במקום רשימת האתרים ההיסטוריים הרגילים ומסעדות ארבעה כוכבים הוא ערך לקורא היכרות עם צדדיה האפלים יותר של העיר. המחבר, מישהו בשם פ??רסי ליק השלישי, עשה מאמצים ניכרים לפקוד כל מסבאה, מועדון הימורים ובית מרזח מפוקפק במנהטן.
הוא תיאר בהתלהבות עצומה את "מערות הדובים" במרתפים האפלים של בתי מרזח באזור הנמל, שבהן נלחמו דובים וכלבים עד סופם המר לקול תשואותיהם של נוכלים ופורעי חוק מכל סוג ומין. הוא כתב על מאורות האו?פ?יו?ם בצ?'יינ?ט?או?ן, שבהן גברים ונשים היו שרועים במשך ימים על שטיחים מזוהמים, שקועים בתרדמת נרקוטית. הוא אפילו סיפר על ערב שבו נלכד באולם הימורים בקומה השנייה של בית אחוזה מתפורר, אחרי שעדר חזירי בר זועמים השתלט על קומת הקרקע.
ישבתי על הרצפה בחדר האמבטיה וקראתי את "רשמים מגו?ת?ם" במשך שעות. בעליו הקודמים של הספר מצא אותו כנראה מרתק לא פחות, כי בשוליו נכתבו אינספור הערות, בעיפרון ובעט. אפילו האיורים – רישומים עתירי דמיון של פיראטים ששטים בנהרות ניו יורק, אולמות ריקודים וכנופיות נוער – זכו לתגובה.
אבל רק כשהגעתי לפסקה קצרה שנשאה את הכותרת "עיר הצללים" התחיל לבי להלום בעוז.

פשיטות של המשטרה הן חיזיון נפוץ ברבעים הססגוניים יותר של העיר, ואפילו אדונים מכובדים שיצאו לשוטט בהם עשויים להיחשב בטעות לפושעים מהשורה. אם בעיצומה של ההרפתקה תמצא את עצמך לפתע בעמדה רגישה, אל תאבד את העשתונות. פשוט שאל כיצד מגיעים לעיר הצללים. כמעט בכל מוסד בעל מוניטין מפוקפק באי מנהטן יש כניסה לאותו מערך מנהרות המכונה "עיר הצללים". אם אינך נרתע מן המחשבה על אינספור הפושעים שהפכו את עיר הצללים לביתם, תגלה שמדובר לא רק בנתיב מילוט שימושי, אלא גם בהצע של אפשרויות בילוי מצוינות, בייחוד כשמזג האוויר מעל פני הקרקע אינו מסביר פנים.
אך ראה הוזהרת, מנהרותיה של עיר הצללים הם ארץ לא נודעת, וכל אדם שמוכן להדריך אותך עשוי באותה מידה גם לגרום לך ללכת לאיבוד. רבים תעו ימים שלמים במנהרות, בלי למצוא את היציאה. אחרים לא שבו מעולם.

כשהתקתי לבסוף את עיני מן הדף ידעתי דבר אחד בוודאות. גיליתי חלק מעיר הצללים, ואפילו אם רק חצי ממה שכתוב ב"מסע לגו?ת?ם" נכון, מדובר בקטע זעיר בלבד ממערך שלם של מנהרות שמשתרע מתחת לרחובות של ניו יורק. עולם נסתר של גנבים, רוצחים ופיראטים עמד להתגלות לראשונה זה מאה שנים, והאדם שעמד לגלות אותו לא היה מדען או מהנדס, אלא אני.

* * *

כשהתעוררתי למחרת גיליתי שהבור כבר כוסה. הגן הקטן נראה כאילו עקרת בית שסובלת מנדודי שינה סידרה אותו באישון לילה. ווושינגטון אירווינג ניצב בקצה אחר, שיחים חדשים נשתלו במקום אלה שנעקרו ועצי הסופורה נעלמו. מכל בחינה אחרת היה קשה לנחש שלפני פחות מעשרים וארבע שעות נבלע הגן הקטן על ידי בולען. הכניסה היחידה שלי לעיר הצללים נחסמה לעד.
קניתי כל עיתון שיוצא בניו יורק בתקווה למצוא ידיעה על החדר שמתחת לאדמה, ואולי אפילו אזכור של הילדה המסתורית שברחה מהשוטרים.
לצד דיווחים משמימים על שוק המניות וסיקור הדיונים של מועצת העיר, מצאתי גם:

1. דיווח מרתק על איש-קוף בגובה מטר עם ציפורני פלדה שהטיל את ח?תיתו על הודו.
2. סיפור קורע לב על המפגש המחודש של משפחה מברוקלין עם החתלתול שלהם, שנפל לתעלת ביוב.
3. תחקיר עיתונאי מקיף על משלוחים סודיים של בשר סוס שהוגשו בקביעות בקפטריות בבתי ספר ברובע קווינס.

אבל שום זכר למכתש שבלע גן שלם. נכון, הייתי קצת מאוכזבת שלא זכיתי להיות מתועדת בדפוס, אבל מצד שני ידעתי שעיר הצללים בטוחה ומוגנת מכל רע. רק החדר הקטן נחשף, וגם אם הסיפור עליו ימשיך להתקיים במשך שנים בזיכרונם של עובדי התחזוקה של עיריית ניו יורק, נראה שהוא לא מעניין עיתונים רציניים כמו ה"ניו יורק טיימס". אני והיצור ההוא עדיין היינו היחידים שידעו על קיומן של המנהרות.
אני יכולה לתאר לעצמי מה אתם חושבים; מה כבר יכולה ילדה בת שתים-עשרה לעשות עם מידע כזה? אמנם אני רוצה להזהיר אתכם שלא כדאי לזלזל בילדות בנות שתים-עשרה, אבל אני מוכרחה להודות שאני לא יודעת מה היה קורה אלמלא פגשתי את האדם המוכר לעולם בשם קיקי סטר?ייק.

איך לנצל את העובדה שאת בת

בשש השנים שחלפו מאז הסיפור הזה, התמזל מזלי ליהנות (ולצאת בשלום) מאינספור הרפתקאות. בכל פעם שרכשתי כישורים חדשים הקפדתי לרשום את התהליך והמסקנות ביומני הסודי. עד היום היו היומנים האלה מונחים על המדפים בחדרי והוסוו בעורמה כרומנים רומנטיים, ועכשיו הגיע סוף-סוף הזמן לשתף כמה תלמידות מצטיינות במה שלמדתי.
אבל לפני שאלמד אתכן איך לבצע משימות מורכבות יותר, כמו איך לטפל בחברה שחיית בר תקפה אותה, אני רוצה שתלמדו לנצל את הכוחות שכבר יש לכן.

גורם ההפתעה

אף אחד לא מתייחס אלייך ברצינות? יופי! תני לאנשים לחשוב מה שהם רוצים, וגורם ההפתעה תמיד יפעל לטובתך. אם יחשבו שאת חלשה תוכלי להפתיע אותם בכוחך, ואם מניחים שאת טיפשה, תוכלי להערים עליהם. זכרי, ציפיות נמוכות עשויות להתגלות כברכה.

שקיפות

תמיד מצחיק אותי שאנשים מוכנים להגיד כמעט כל דבר ליד ילדים, ובעיקר ליד ילדות. לפני גיל חמש-עשרה יש לך הזדמנות לראות ולשמוע המון דברים שאף אדם בוגר לא זוכה לשמוע. פקחי את העיניים ולמדי לנצל את המידע לטובתך.

פטורה מחמת הספק

רוב האנשים מוכנים לתת לילדות ליהנות מהספק. כולם הרי יודעים שבנות הן עדינות ומתוקות מכדי לצאת לתרבות רעה. סיפור טוב – בדרך כלל עם עדיפות לסיפורים שבהם מככבים גורי חתולים אבודים – יכול להוציא אותך מהבוץ בתשעה מתוך עשרה מקרים. זכרי, דמעה או שתיים יהפכו כל אגדה לאמינה יותר.

אמנות ההסוואה

אחד היתרונות הגדולים ביותר בלהיות בת הוא האפשרות לשנות את הופעתך. אם יש לך חוש לתסרוקות ויותר ממערכת לבוש אחת בארון, תוכלי להתחפש לחמישה אנשים לפחות. שימוש מושכל בצבע שיער ובערכת איפור מקצועית הופך את רפרטואר התחפושות שלך לבלתי מוגבל.

גודל

אז מה אם את לא מגיעה לדוושות באוטו? גם לנמוכות יש יתרונות. את יכולה להתחבא כמעט בכל מקום, להיבלע בהמון, להשתחל למקומות שאף אדם מבוגר לא מסוגל להיכנס אליהם וללכת למקומות שמבוגרים לא יכולים להגיע אליהם. נצלי את הגודל שלך לפני שיהיה מאוחר מדי!