פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      דירה להשכיר

      לסתיו אברמוב יש תחביב חדש – להכין כלבים חדשים מהשיער בפתח הניקוז שלה. פרק 10

      אפשר לצחוק עלי עד מחר (אפילו מחרתיים) עקב הוידוי המביש שאני הולכת לחשוף בפניכם כעת, אבל לא איכפת לי. אלך אחרי הלב שלי ואתוודה, למרות האמת הקשה. לא, אני לא גבר בן 47 שכותב טור מפוברק. הוידוי המצמרר הוא שאני, אדם מבולגן ומטונף מטבעו, אוגרת האבק הרשמית של העולם, מצאתי הנאה חדשה, קטנה ונפלאה, שהופכת את חיי לטובים יותר. אמנם קשה להוציא מילים אלה מפי בלי להרגיש כמו אישה בת 60 אך אוציא אותן בכל זאת. ניקיון שישי, מסתבר, זה אחלה של דבר.

      את הפלא שבניקיון המופלא גיליתי כשנכנסנו לדירה ולמדתי להפתעתי (סתם, לא להפתעתי, ידעתי שהיא מטונפת כמו מאורת נחשים, זה לא שיש לי סטנדרטים או משהו כזה) שהיא מטונפת כמו מאורת נחשים. כולנו יודעים שכאשר אתה גר בבועת בית ההורים הנהדרת, בין אם אביך הוא גאידמק, הומלס או אפילו זונת קראק מחוסרת יד, אתה לא זוכה לבשל, לנקות, לנקות את השירותים, לעשות כביסה, לעשות ספונג'ה, לנוח, לנקות עוד, לבשל עוד, לסדר ולארגן בעצמך.

      יתכן והתפקידים מתחלקים בין בני הבית, יתכן שאמא עושה את זה, יתכן שאבא עושה את זה. אבל אני אישית, לפחות, מעולם לא קרצפתי את פתח הניקוז בעצמי ביום שישי אחר הצהרים, בזמן שהאורז על הגז והסלט כבר מוכן, ומצאתי שם אוצרות שעירים כאלה ואחרים. נשמע לכם מגעיל? כן, זה באמת היה מגעיל. מסתבר שמהשערות שמצאתי בפתח הניקוז אפשר להכין כלב. אבל כבר שבוע שלם לא חשתי סיפוק שכזה, סיפוק שנוצר אך ורק מקרצוף מבורך ובהול של האסלה.

      ובזאת אני חולקת עמכם את סיפוק קרצוף האסלה, והוא הסיפוק שממלא לי את חלל הבטן ומציף אותי בתחושת אופוריה טובה כשמגיע שישי ואני לוקחת את עצמי בידיים ומנקה את הדירה שלי. בעצמי. עזבו שמצאתי נמלים בסוכר ועזבו שמצאתי את ביג פוט באסלה ועזבו שהייתי כל כך עייפה אחרי יום ארוך שכל מה שרציתי לעשות באמת זה להתחפר מתחת לשמיכה, לראות פרוייקט מסלול ולאכול צ'יפסוני תפוחים (איזה מן משהו שאמא שלי נתנה לי. זה גם צ'יפס, גם מתפוחים, גם מגיע בשקית עם פתיחה נוחה, גם קריספי, גם בטעם של מחלת הכלבת וגם דל קלוריות! ממש עתידני!) עד שתגיע השעה לצאת להחריב לעצמי את הכליות במסיבה רנדומלית. עזבו את כל זה. למרות העייפות הכרונית והמרמור המתמשך, ניקיתי, שטפתי, ואפילו העברתי מגבון לח על החלון – שזה דבר שלעולם לא חשבתי שאעשה, לפחות לפני גיל 40.

      ולמרבה הפלא לא חליתי במלריה עקב הכלבלב שהסתתר לי בפתח הניקוז. ואף מפליא יותר מכך היא העובדה שזה היה הדבר המהנה ביותר שעשיתי השבוע. אחרי שאכלנו ארוחת ערב (על הרצפה, כי עדיין אין לנו כיסאות או דרך ארץ. אבל זה נחמד, זה אורגני, זה מקרב אותנו אל הטבע!) וסוף סוף תלינו את הוילונות שקנינו הסתכלתי לרגע על הדירה, נקייה ומסודרת, עם וילונות סוף סוף, והייתי המאושרת באדם. לא רק בגלל שהשכן שלא ישן לא יכול כבר לראות לי את התחת בגלל הוילונות החדשים, אלא גם בגלל תחושת הניצחון העילאית.

      אני, בחורה עצלנית ומפונקת, הצלחתי להוציא מפלץ דו ראשי מפתח הניקוז ולקרצף את השירותים והרצפה עד תום, ואפילו קיבלתי מכך סיפוק ואושר לא נורמלי. אני לא יודעת אם זה סימן טוב או רע, אם אני מתחילה להתרגל וליהנות או שאני פשוט מפתחת תחביב חדש, שהוא התעסקות מוגזמת עם נשירת בני הבית + הדיירת שהייתה בדירה לפנינו. אני מקווה שאני לא הופכת לעקרת בית. עקרות בית אמורות להכין עוגיות ופשטידות וכאלה, לא?