פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הום פייג'

      "אנשים נוטים לדרוך לעצמם על הרגליים, לנסות ולכבוש את כל העולמות במקום להתמקד במה שהם טובים בו באמת.". סיפור מאת נגה לוי

      מול קן הציור הישן שלי שנקנה על ידי ברטה במכירת חצר בשנות ה-70,עמדתי בחוסר אונים ועיקמתי את האף. חתיכות צמר קטנות שהתפוררו מכובע הקסקט שלי נפלו על הרצפה והתחלתי לדרוך עליהן בנקישות קטנות עם הרגליים. אם דייב היה נכנס לחדר בלי לדפוק, כמנהגו, היה רואה אותי מגוחכת וחושב שאני רקדנית סטפס לא מוצלחת במיוחד.

      כשהשעון יראה שתיים עשרה היום, תהיה זו שנה מכבר שהחלתי בעירבובי צבעים בלתי פוסקים בניסיון אחר מציאת הגוון המדויק. שמש קודחת וזבוב רועש שנתקע לי במרווח בין החלון לסורגים היו אלה שגערו בי להיכנס למכונית הכחולה הקטנה שלי ועם סיבוב הממפתח ימינה להתחיל עוד מסע . זאת פעם ראשונה שאני נוהגת מחוץ לעיר ולא היו שום תקלות, המנוע לא נכבה לי אף לא בעלייה הגדולה ביציאה מהכפר. פרות שלוות שטחנו דשא בשיניים לבנות גדולות בצידי הדרך, חייכו לי וסימנו לי ימינה בניפוף קל עם הזנב. עם הכביש המתפתל נסעתי בין תחנות דלק נטושות לכפרים משונים בהם לא שמעו מעולם על מכנסיים. רעבה, עצרתי בישוב קהילתי קטן ליד הים.

      שלטים סגולים גדולים כיוונו אל מסעדה מקומית ופשוטה בה הזמנתי וופל גדול וגלידת וניל, כפי שנקרא בשאר העולם "וופל בלגי". אצלנו הוופל הוא פשוט וופל. פטרישיה, המלצרית, אמרה שהעיסוק העיקרי של האזור הוא ייצוא של שקי קמח. "מוזר. לא ראיתי אף לא שדה חיטה אחד בדרך הנה, רק פרדסים ופטוניות". היא החלה מצחקקת ומשחקת בתלתליה, כשם ידעה שאומר את שאמרתי ומצדי העליתי על פניי מבט תמוהה בהחלט. "הייצוא הוא של השקים עצמם, מייצרים כאן שקים באיכות הטובה באירופה, אין שום התעסקות או התיימרות לעסוק בגידול וטחינה של חיטה וקמח". "מעולם לא שמעתי על חברה שמייצרת את השקים ולא ממלאת אותם בעצמה". פטרישיה לקחה נשימה עמוקה וענתה לי בלהט: "אנשים נוטים לדרוך לעצמם על הרגליים, לנסות ולכבוש את כל העולמות במקום להתמקד במה שהם טובים בו באמת. כאן אנחנו עושים מה שאנחנו הכי טובים בו ומסתפקים בכך. את המילוי כל אחד אחראי לעשות כבר לעצמו". "אז רק שקים?" שאלתי. "רק שקים" ענתה בגיחוך נעלב במקצת.

      בחנות במורד אותו רחוב מצאתי שק ורוד ופרחוני שיכול להכיל אותי ואת קן הציור שלי בלי שום בעיה. הייתי חייבת לקנות, זה כמו לנסוע לפריז בלי לקנות מחזיק מפתוח של טור אייפל, כמו לא לא לאכול שווארמה בתל אביב. אפילו שלא היה שום צורך שנראה לעין. בקפיצות מתוך השק הורוד הגעתי אל פתח המכונית ונכנסתי פנימה. סופו של שביל עפר ארוך הביא אותי למאפיה ביתית ידועה. פעמון דינגדנג באוזני הנוכחים בחנות ובאוזניי, מספר לא מבוטל של פעמים כאשר פתחתי את הדלת.בכף עמוקה מילאתי קופסא בשלוש עוגיות מכל סוג שהיה ובחרתי לעצמי את העתיד. אומרים שבשביל העוגיות האלה, אנשים חוזרים לחנות מכל קצוות העולם, אז קניתי לדייב כדי לתת גם לו הזדמנות למלא שק משלו ולמצוא עוגיות שמתאימות. לפעמים נדמה לי שרע לו.והמוכר אמר שכדאי לטעום את העוגה החדשה שלהם אז טעמתי, ובכלל לא הרגישו את התפוזים.

      כשהשעון התריע אחת עשרה, הייתי כבר שרועה על ספת הסלון,עייפה ובבית.מעבירה ערוצים בחוסר התעניינות מוחלטת ומחפשת סיבה לא ללכת לישון. מגע חמים בגב ודיגדוג בידיים היו דרכו של דייב לומר לי שלום. ומבלי ששמתי לב קרה דבר משונה בהחלט,שפתינו התקרבו לנשיקה. תוך כדי הנשיקה שהפסיקה תקופה ארוכה של בצורת רומנטית, לי ולו, הוא הוציא מכיסו האחורי את ידו, מושיט לי שפורפרת קטנה ואני צורחת. מסתבר שמה שחיפשתי היה קרוב כל הזמן. מודה לו עם העיניים, עם הלשון והלב, לפעמים מבט זה יותר מלצעוק "תודה". "מה הבאת לי? "שאל בחמדנות של ילד, ואני צבטתי לו את האף ושתקתי.

      הרבה זמן מלא השק בחיוכים מהרבה סוגים לצד קופסא של עוגיות ריחניות והמכונית מעלה אבק בחניה. כשיש מי שגורם לך לחייך מהר כל כך, אין שום סיבה לתת לו סיבה לעזוב.