פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בריאות הנפש

      מאי פלטי בוגדת בעצמה והולכת נגד כל מה שהיא מאמינה בו. היא שילמה במזומן, ונרשמה לחדר כושר. איכס.

      לאחרונה קרה שינוי דרסטי ומוזר בחיי, שאינני יודעת כיצד לעכל. פתאום חיי זרים לי, אני עושה דברים שלא חשבתי שאעשה, גם אם יתלשו לי את שיערות האף עם פינצטה ויכלאו אותי בשק. שינויים אף פעם לא היו כוס התה שלי, ובאופן כללי אנשים שעושים כושר גרמו לגבות שלי להתעקם וגרמו לי לחשוב: "בשביל מה לעזאזל צריך את זה?". אבל כעת, ככל הנראה, מעט דברים השתנו כאן. אני, שחשבתי שבוודאי אעדיף לצאת לציד חשופיות סוער עם קלשון ויעה מאשר לשרוף שעתיים על כושר אינטנסיבי, הבנתי שזה לא ממש מגניב להתנשם כמו לברדור אחרי עליה שגרתית במדרגות, לחטוף שבץ אחרי ריצה קלה לאוטובוס ולהחזיק את החזה תוך כדי שיעול, מלמולים וניפוח נחיריים מקסים, למרות שעדיין לא הספקתי מאומה בחיי. חדר כושר זו חוויה אנתרופולוגית מופלאה אותה אני חווה לאחרונה בקביעות, בזיעה ובבכי, בצער וביגון, בשרירי התאומים ובגיד האכילס, בצלוליטיס התחת ובאחוזי השומן.

      שהמחוצ'מקת מהבנק תעשה ספורט

      בתור אדם ששונא לקום ממושב תנחומיי על ישבני הרך, בין אם זה לצרכי כתיבה, אכילה, שינה או ניהול מערכת יחסים סדירה עם כל חבריי (תודה לאל על תרבות בתי הקפה) היה לי קשה מאד לפתוח את הארנק, לבקש מפקידת הבנק המחוצ'מקת כסף גדול מאד במזומן וללכת לשלם לאנשים האלה, שנהנים, אלוהים יודע למה, לרוץ על ההליכון בשעות הפנאי.

      הם הבטיחו שבתוך חצי שנה אני אהיה בכושר מדהים, אצליח לרוץ במעלה ההר (סימולציה חזותית : דמיינו הר גבוה, כעת אותי, רצה עליו, כעת אותי, מסיימת לרוץ עליו, כעת אותי, שמחה ומאושרת, כעת את ההר, מובס, מתוסכל ואומר: "ארורה תהיי, נערה צעירה אשר שרויה במצב גופני נהדר") ואהיה מאושרת בכל הקשור לתצורת הירכיים שלי או להתקפי הלב החוזרים והנשנים שאני חוטפת כשאני רק מעיזה לדלג מעט בשביל שמוביל לביתי. אני לא נוטה בדרך כלל לסמוך על אנשים שהיד שלהם היא ברוחב הגולגולת שלי, אך הפעם סטיתי מהמסלול הרגיל,שהוא, כידוע, לעבוד אלילים בצורת עוגה, חוררתי לעצמי את הכיס וקפצתי כמו פנתר על ההליכון.

      אלה לא הרגליים שלי

      אך הדרך קשה משחשבתי. חצי שעה של פסיכוזת התנשפויות, בקבוקי מים שועטים לכל עבר ואינספור אנשים רזים ממני שנראים כאילו הם באמת יודעים מה אמורים לעשות עם הרגליים. לאחר ההתנשפויות מגיעה חצי שעה של דו שיח אלים עם מכשירי לחץ האוויר ומבטים שתוהים למה אני עוצמת עיניים ומדברת אל הקדוש ברוך הוא, בתקווה שיציל אותי ממאורעות מכשיר הפרפר שמפרפר לי את הצורה.

      לאחר הדו שיח האלים ושמונה בקבוקי מים, כשהשלפוחית על סף פיצוץ, אני זוכה לרוקן אותה ולנוח מעט מהקרב הנורא שאני מנהלת עם הגוף שלי. בדרך חזרה ניתן לראות בחורה ששוקלת 26 קילוגרמים ונראית מדהים, בעודה מפזזת עם גרביונים, חותלות, גופיה צמודה בצבע ורוד בהיר, שיער פזור בריח ערמונים ואיפור מוקפד. אני, כאמור, נראית כמו קיפוד מחושמל. מדובר בהבלגה מהירה וחצי שעה נוספת של הסדר נשימה, שבמהלכה ניתן ואף מומלץ לתהות מי המציא את הגלגל (השומ?רים), מי אמר: "כי כלבלבך אני, דמיטריוס" (הלנה, חלום ליל קיץ) וכמה זה לעזאזל 2 + 3 (אממ, 25?).

      חשוב מאד להתייחס לגוף המכוער שלנו כאל יהלום (מרוטש או בלתי מרוטש – החלטה שלכם) ולא רק כאשר זה מדובר בבגדים, איפור, קעקועי זימה על המצח או תסרוקות ערווה שונות. אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי? הגוף שלנו הוא אמנם רק קליפה, אבל בלעדיה היינו שלדים, גידים ודם אשר מתהלכים ברחובות. וזה בוודאי היה מחזה קצת מפחיד.