פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיינט לואיס - מייקל ג'ורדן

      מייקל הוא לא רק דוגמן חתיך-על. את השרירים המהממים האלה הוא מנצל גם לאהבה הכי גדולה שלו - הספורט. אבל למה בדיוק הוא מתכוון כשהוא אומר שה"פתיל" שלו קצר?

      הפעם אספר לכם על החלק המשמעותי בחיי – חשוב יותר מהלימודים, המצלמות ויחסי הציבור. האהבה הכי גדולה שלי: ספורט. הייתי ילד שהספורט הוא מרכז חייו.

      כדורגל היה תמיד הספורט האהוב עליי, לפחות עד שהתחלתי לשחק כדורסל. התחלתי לשחק כדורגל כשהייתי בן 5 ו"פרשתי" בגיל 14. שיחקתי בהפועל ת"א ואפילו ניבאו לי עתיד מזהיר כחלוץ. פרשתי בגלל סיבה טיפשית ומיותרת: בעיות משמעת.

      תמיד שיחקתי עם רצון ולהט לנצח, והייתי משקיע את כולי. כשדברים לא הלכו, הייתי מתעצבן על כל העולם ובמיוחד על עצמי. יום אחד פשוט איבדתי את העשתונות, קיללתי את כל מי שהיה לידי ובמיוחד את המאמן שלי. ברגע של החלטיות שמתאימה לילדים עם פתיל קצרצר, החלטתי ש"לכאן אני לא חוזר". כך הסתיימה לה קריירה של 9 שנים. טיפשי הא?

      מייד אחרי הכדורגל מצאתי עיסוק ספורטיבי אחר: שחייה. שחיתי במקביל לכדורגל כ-3 שנים, ואז החלטתי להפוך אותו לענף הראשי. גם שחייה הייתה אחת מהאהבות הגדולות שלי וגם שם הייתי מוצלח. וגם שם הנחתי לפתיל הקצר שלי להשתלט עלי.

      יום אחד פשוט החלטתי שהמאמן שלי לא ממש משקיע בי. ככה, בדקה אחת פרשתי, משאיר מאחורי שנים של אימונים מאומצים, 4 שעות ביום בבריכה, תחרויות, אימוני בוקר, מדליות.

      לואיס עצבני

      שוב חיפשתי לעצמי תעסוקה חדשה, ומצאתי אותה לגמרי במקרה. יום אחד שיחקתי כדורגל עם חברים שלי במגרש. לאחר חצי שעה, הגיע בחור לשחק כדורסל במגרש ליד, ושאל אותי אם בא לי לשחק איתו. בשנייה הראשונה שנגעתי בכדור ידעתי שזה הולך להיות מסע הכיבוש הבא שלי.

      לאחר משחק קצר קיבלתי מחמאות ואמרו לי שאני שחקן כדורסל מבריק. התביישתי לספר שזו הפעם הראשונה שאני מחזיק כדור כתום ביד. למחרת כבר הלכתי למבחנים ל"מכבי רמת החייל", קבוצת הבת של מכבי ת"א בשכונה שלי, והתקבלתי.

      השנה הראשונה עברה בהצלחה. ראו שיש בי כישרון ואגודת מכבי ת"א הציעה לי לעבור לקבוצה הכי טובה לבני גילי; בהתחלה סירבתי אבל מהר מאוד התעשתי, והבנתי שזו הזדמנות פז. למרות שלא שיחקתי הרבה, עדיין הרגשתי שהגעתי להישג אמיתי עבור מישהו שמשחק רק שנה כדורסל. גם בעולם הכדורסל ניבאו לי עתיד ענק.

      לאחר שנה שלמה על הספסל במכבי ת"א הפתיל חזר לפעילות. רציתי להוכיח שאני מסוגל להרבה, אבל לא ניתנה לי ההזדמנות לנסות. ברגע של עצבים החלטתי לעבור לקבוצה אחרת. חשבתי ששם אוכל לממש את הפוטנציאל שלי. מנהלי מכבי הסכימו רק להשאיל אותי. בחרתי בהפועל גבעתיים.

      שוב עשיתי טעות: הייתי שחקן מרכזי בקבוצה, אבל בגלל שלא שיחקתי בעמדה שרציתי, השנה עברה בעיקר עם בעיות, תסכולים והרבה מאוד כעס. הייתי שחקן טוב ותרמתי לקבוצה, אבל ההתנהגות הבלתי נסבלת שלי כלפי הסובבים אותי התישה את כולם ובעיקר אותי. לפעמים, כשלא הלך לי, הייתי יוצא מגדרי ופשוט עוזב את המגרש באמצע המשחק. כמה טעיתי!

      בפתח תקווה מצאתי תקווה

      לאחר שנה ארוכה החלטתי שוב לעבור. בזמן שתהיתי לאן, נרשמתי, סתם בשביל הפאן, לטורניר כדורסל רחוב. שם בעצם החלה קריירת הכדורסל האמיתית שלי: איש מקצוע ממכבי פ"ת ראה אותי משחק והציע לי לעבור מייד לפ"ת, לקבוצת תיכון "אחד העם" ולקבוצת כדורסל של מחלקת הנוער.

      מכיוון שבדיוק חיפשתי בצפר חדש (כי זרקו אותי מהקודם, ועל זה בטור אחר), הסכמתי. שנה חדשה התחילה עם ציפיות ענקיות ותקוות גדולות. לצערי, שוב התאכזבתי. בשנה הראשונה שלי בפ"ת שיחקתי בממוצע 5 דקות במשחק, לא משהו שחשבתי שיקרה. שוב החלו התפרצויות וכעסים על המאמן.

      היה בי פיתוי עצום שוב לזרוק הכל ולחפש משהו חדש – אבל אז החל השינוי הגדול בי. למרות שהשנה הייתה מאכזבת, החלטתי הפעם לנהוג שונה, להירגע ולהפסיק להאשים את כולם בדברים שקורים לי. לקחת אחריות. החלטתי להישאר.

      השנה הזו היא השנה הטובה שלי. למדתי לשלוט בכעסים שלי והשתפרתי מאוד כשחקן, והכי חשוב, התבגרתי. למדתי שכעס חוצה גבולות הוא מזיק. נכון שאנחנו תמיד חושבים שכל העולם נגדנו, אבל כמעט תמיד אנחנו טועים. כולם בעצם בעדנו. כבן נוער תמיד חשבתי שאני מסוגל לכל כך הרבה, אבל אף פעם לא נתנו לי הזדמנות. היום, במבט לאחור, אני רואה ומבין שזה בעצם אני זה שלא נתתי לעצמי הזדמנות.

      ממני,

      מייקל.