פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      כמו מסיבה שאיש לא בא

      צילומי הקליפ למחזמר "כמו בסרט" נראו כמו מסיבה לא מוצלחת. שי פרץ התחכך בהראל מויאל ועדי כהן, הבין כמה דברים על עולם הזוהר, אבל לפחות חזר שבע

      אני לא מכיר אנשים רבים שבשבילם שווה לצאת מהמיטה ביום קר וסוער שכזה; כשאני קפוא, רטוב וחבול, צעדתי בחירוף נפש לאולפן בו נערכו צילומי קליפ המחזמר "כמו בסרט", המיוזיקל החדש והנוצץ שעומד לעלות על הבמות ולחמם אותי ואת הקהל הישראלי בחורף הנורא הזה. הראל מויאל, כוכב המחזמר, הוא אולי סיבה מספיק טובה להירטב מהגשם.

      כמה דקות אחרי שהפשרתי, התחלתי להפנים את העובדה שאני עד ליצירתה של היסטוריה. מולי עומדים כמה וכמה דורות של עשייה: דינוזאורים מתקופת "קזבלן", לצד פעוטות חדורי מוטיבציה כמויאל ועדי כהן, כולם יחדיו שרים קלאסיקות מסרטים שכולנו גדלנו עליהם.

      התפניתי לדברים ברומו של עולם: הבופה. בין קוראסון שוקולד למאפה קינמון, הבנתי עולם הזוהר הוא עניין זמני וחולף. מיקי קם, סוג של כוכבת קולנוע בעולם הנוצץ של שנות השבעים, נחשבת היום ל"לא-רייטינג". איפה הימים בהם גרפה מיקי קם תשואות אפילו במכולת השכונתית? גם ניצה שאול ספגה תקופת יובש, עד ש"לרקוד עם כוכבים" ועוד כמה טלנובלות זולות העלו אותה מן האוב. הרי הקהל לא בא להתענג על קם ושאול, ואפילו לא על יהורם. הוא בא בשביל מויאל ועדי.

      מויאל מתרגש

      "לכבוד הוא לי לעמוד על במה אחת עם יהורם גאון" אמר לי מויאל.

      - זה לא קצת מוזר לעבוד עם אמנים בסדר גודל של גאון, ניצה שאול ושלומי שבת? בכל אופן, את רוב הקהל יבוא לראות דווקא אותך ואת עדי.

      "תראה" הוא אומר בחצי חיוך של מבוכה, "אני מניח שגם הוא בתחילת דרכו עבד עם אמנים גדולים יותר, כאלה שהוא חלם להופיע עמם על אותה הבמה. אין פה קינאה בכלל, כולם מפרגנים וכולם נחמדים ונורא כיף לנו לעבוד יחד, הם מפתחים פה את הדור הבא...".

      עדי אוכלת

      בין שיחה לשיחה פגשתי את עדי כהן ליד בשולחן הבופה. "תאכלי משהו", ייעצתי בפולנית.

      "לא, אני לא רעבה, כבר אכלתי", אמרה והזילה ריר על הקוראסונים.

      "מתי, באוגוסט? תאכלי!" חשפתי את פניי הירוקות מקינאה. הרי איך יתכן שמישהו יצליח לעמוד בפני שוקולד עטוף בצק?

      "אני טוחנת, חבל לך על הזמן, אכלתי 2 אגסים כבר".

      - שכה יהיה לי טוב, 2 אגסים שלמים? (עניתי בציניות מרירה ותקעתי עוד רול קינמון).

      שי תוקף את מויאל

      התחושה בסט דמתה למסיבת הפתעה סוריאליסטית. כאילו כולם נרגשים לקראת משהו שהולך ומתקרב, אבל אף אחד לא באמת יודע את מי בדיוק מפתיעים ולמה. מין מסיבה כזו, שכל שניה צועקים שמישהו בא, ואז שום דבר לא קורה, מסיבה שהכיבוד לא ממש טעים ואף אחד לא הביא מתנה, כזו שלא ממש מרגשת, אבל כולם נשארים עם חיוך סטטי שרק מסגיר את העובדה שלא ממש בא להם להיות פה. החלטתי להפיג את השיממון ולהמשיך את השיחה הנוקבת עם הראל מויאל.

      - נראה שלא כולם מפרגנים לך. נדמה לפעמים כאילו דרמות רודפות אחריך; גמר כוכב נולד, הפסטיגל, האמרגנים, הפלטינה ועכשיו השיר שנטען שגנבת...

      "הבנתי שכמה שיותר מתפרסמים, כך מחפשים אותך יותר. אני מניח שה"דרמות" האלו עושות כזה רעש בגלל שזה אני. מפתחים את הדברים האלו לדברים גדולים יותר ממה שהם באמת.

      "מטדי (הפקות, ע"ע כוכב נולד) לא נפרדתי בכעס, פשוט היו חילוקי דעות לגבי הדרך המקצועית. אני חושב שהיום כולם מסכימים שעשיתי את הבחירה הנכונה. אני אוהב אותם ואנחנו עובדים ביחד לפעמים, ובגדול אני שמח שכל זה קרה לי, כי רק כך התבגרתי נפשית והבנתי המון דברים על עצמי ועל התעשייה".

      מויאל נעלב

      תוך כדי התשובה הוא מציץ למחברתי, ומבחין בשאלה הבאה.

      "לא, לא עוד פעם סקעת, כבר עברנו את זה..."

      -זה בלתי נמנע, אתה יודע...

      "אני יכול לדבר בשמו כשאני אומר את זה. אין בינינו שום עוינות, כל אחד הלך בדרכו, אני מאחל לו המון הצלחה, הוא מוכשר בטירוף ובטח גם נעשה משהו יחדיו בעתיד".

      אתה ודאי יודע שמתקיימת מלחמת חורמה בין מעריצות מחנה סקעת למחנה מויאל. אתה בכלל קורא את הטוקבקים באינטרנט?

      "פעם לא הייתי יכול לקרוא. הייתי נעלב מזה. היום אני קורא את התגובות ולומד מהן, מה לשפר מה לא. אני מתייחס רק לתגובות הענייניות, לא לאלה שתכליתן הוא להעליב ולפגוע".

      שי מתבאס

      מויאל ועדי התעופפו לעשות חזרה לקראת צילומי הקליפ. עדי ביימה את מויאל, והוא, כמו תלמיד ממושמע, פועל לפי ההוראות. המצלמה עובדת: "איפה היינו בלי השירים האלה?" הם אומרים אחד לשני, מתכוננים לנשיקה עסיסית, שנקטעת ברגע האחרון ומבאסת את הקהל. הם מביטים חזרה למצלמה, וצווחים "כמו בסרט!".

      בעוד הם זוכים לתשואות מחברי הצוות הבכיר, אני מנצל את האירוע, שבע, מחומם וטוב לב, ומחפש את הדרך הביתה. כמו כל מסיבת הפתעה לא מוצלחת, גם אני חיכיתי למשהו שהגיע רק כשכבר נגמר הכוח – הסוף של הביקור. בקיצור, הראל תעשה לי ילד, עדי תעשה בייביסיטר.