פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      לדמוקרטי באהבה

      ידידיה ויטל יוצא להגנת המוסד שנתן לו שק שלם של מתנות לחיים – החינוך הדמוקרטי

      עינב שיף הודה בפתיחת מאמרו על מעט הידע שיש באמתחתו בנוגע לבתי ספר דמוקרטיים, וחוסר ההבנה שלו את צורת החינוך הדמוקרטית אכן ניכר. כל תלמיד ובוגר החינוך הדמוקרטי, יכול היה לזהות בקלות את עקבות החינוך הממסדי, שקיבע את מחשבתו באלימות האופיינית לו. כבוגר של 'דמוקרטי', שמודה לאל בכל יום על הבחירה שעשיתי עם הוריי, יש לי כמה דברים לומר מהכיוון השני.

      חופשי רב-שנתי

      מכירים את אותה תחושה נוראית, כשקמים בבוקר וצריכים ללכת לבצפר? מכירים את המועקה שרובצת על הנשמה כשהרגל דורכת בחצר המוסד וכל מה שבא לכם זה לברוח? מכירים? כי אני לא. את 12 שנות הלימוד שלי העברתי עם חיוך ענק על השפתיים ואהבה ענקית למוסד בו למדתי. גם עכשיו, אחרי שהתקופה מאחורי, שמור למקום ששימש לי כבית שני מקום מיוחד בליבי. נשמע רחוק מהמציאות אותה אתם מכירים? איטס פור ריל, בייבי.

      בניסיונו לבקר את הדמוקרטיים, מתארים שיף ומבקרים אחרים תמונה על-פיה שובר החינוך הזה את קירות החוק והסדר, ומותיר את תלמידיו סומים בחשיכה, כעכברים תועים שלא יודעים מימינם ושמאלם. אך האנרכיה שצייר פשוט לא הולכת יד ביד עם דמוקרטיה. לא מדובר במערכת אין-חוק, אלא במערכת חוק דמוקרטית שנקבעת בידי 'הקהילה', ממש כמו זו שאתם תפעילו בהגיעכם לגיל 18, במודל שעליו למדתם (או שלא) בשיעורי אזרחות. "התאמת החינוך לצורת הממשל... את האזרח יש לעצב לפי המשטר שבו הוא חי" - את זה אמר הפילוסוף אריסטו. לא אני.

      בחירות או לא להיות

      עם תום פרק הבצפר בחיינו, אנו מתמודדים עם התלבטויות רבות. למעשה, כל חיינו הבוגרים הם פאזל ענק של בחירות שרק אנו יכולים להרכיב. היש דרך טובה יותר להתכונן ל'חיים האמיתיים' מלתרגל בחירות כבר בגיל צעיר? כן, הדמוקרטי מתיר לנו לומר ולבחור כרצוננו, אך גם מורה עלינו להתחייב לאותה בחירה. אתה אולי יכול לבחור אם כן או לא ללמוד אנגלית, אך ברגע שבחרת בשיעור, תהיה מחויב לכל המטלות הנדרשות בו. העמידה במטלה קלה ומהנה יותר, כשאתה מבין את המערכת שמעליך. לפי אותו עיקרון, ברור מדוע אסורה היציאה משטח הבצפר, וכל דמוקרטון זב-חוטם יסביר בקלות שכמו שהוא כפוף לחוקי הבצפר, כך הוא כפוף לחוקי מדינת ישראל.

      ההנחה שכשניתנת לנו הבחירה אם ללמוד או לא - נבחר דווקא בשלילה, נובעת מהאנטי הבסיסי שמשרישה מערכת החינוך הקונבנציונאלית. תופתעו, אך כשהמוסד הזה אינו חלום בלהות עבורכם, וכשהמורים אינם מושא לשנאה וללעג, נכנס לתמונה אותו צורך אנושי-בסיסי שקיים בכולנו. הרצון לחקור. הצורך ללמוד, כשאינו מדוכא תחת שוט החינוך השיטתי - שמזיק לחיוניות ולמקוריות ההבנה - מתפקד הרבה יותר טוב. גם אם בכל זאת בחר הילד לשחק בחצר במקום לטחון מתמטיקה, סביר להניח שילמד יותר מהמשחק מאשר בישיבה כפויה בכיתה. היכולת לחנך, שהיא 'העוקץ של מערכת החינוך' (כפי שניסח היטב שיף), רק מתמלאת בתוכן כשהיא מופנית לקהל אוהד. הרייטינג של השיעור רק עולה כשאף אחד לא מכריח אתכם לשבת בו.

      מה חשוב יותר מבגרות?

      החשש שהחופש יסרס את יצר המרדנות, החשוב להתפתחות שלנו, מגוחך. גם כאן יש מסגרת בסופו של התהליך , וברוך השם ישנם גם ההורים - כך שתמיד ישנו רצון להתקומם. כמו הצורך ללמוד, גם הצורך למרוד הוא אינסטינקט שכנראה טבוע בנו. אך בעוד בחינוך הרגיל מסתכם המרד בהברזות וקילול המערכת, תלמידי הדמוקרטי לומדים כיצד לצעוק את צעקתם - ולהשתמש בכלים הנכונים לתיקונה.

      "ומה עם בגרות?" תשאלו. בדיוק כמוכם וכמו שיף, גם לי יש תעודת בגרות, ששוכבת במגירה ביראת כבוד מטופשת. הוצאתי אותה לשביעות רצון משרד החינוך, אחרי חוויה לימודית מהנה – שבה הציון היה החלק השולי ביותר. שלל מתנות קיבלתי מהדמוקרטי: כוח רצון אדיר, משמעת עצמית וכבוד הדדי הן מבחר קטן מתוכן. קצת יותר חשוב מתעודה מקושטת מספרים, לא?