פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בגלל המוזיקה

      עינב שיף חזר מהשקת האלבום החדש של להקת אלג'יר ונזכר למה הוא אוהב מוזיקה

      אני לא אוהב לגלות רשימת שירים של הופעה לפני שהיא מתחילה, זה הורס את אלמנט ההפתעה. הגורל התערב, נעמדתי ליד הסאונדמן ומול עיני נפרשה מסכת התפילות של "אלג'יר". במקום להתחמק חיפשתי את השיר ומצאתי. מספר 6. זה קצת הרס, כי במקום ליהנות מ-5 השירים המעולים שקדמו לו, הם הפכו מתאבן לשיר הזה. ואז, אחרי "מתנה", אביב גדג' הזמין את גבריאל בלחסן, הגיטריסט הנוכח-נפקד לעלות לבמה, והוא פותח את הפה שלו, שבלע כל כך הרבה כדורים ומתחיל לפרוש מסכת חיים מסוייטת לפני מועדון הבארבי המפוצץ מקהל. יש רגעים כאלה, כמו ה-7 ומשהו דקות של הביצוע המרטיט ל"בתוך הצינורות", בהם אתה נבוך מול סוג כזה של עוצמה ורגש. רגעים בהם אתה נזכר בדיוק מתי התחלת לאהוב את הצליל המנסר הזה של הגיטרה, את המילים שגורמות לי להכיר אחת לאחת את ההרגשה - "אני מעשן רק שאני צריך, אף פעם לא יותר ממה שאני צריך", (אפילו שאני לא מעשן). הרגעים בהם אתה נזכר למה אתה אוהב מוזיקה, שירים, הופעות. "תלו את הדי.ג'יי, כי למוזיקה שלו אין מה להגיד על החיים שלי" קרא פעם מוריסי, הסולן האגדי של הסמית'ס. אלג'יר הם ההפך המוחלט.

      כבר כמעט שנה שאני מסתובב עם סקיצות מהאלבום השני של אלג'יר לצד האלבום הראשון והמשובח שלהם,"נאמנות ותשוקה" מ-1995 (שנכתב כשהם היו בני 17 והגיע הזמן להוציאו מחדש, הגרסה הצרובה נמאסה). בשנה הזו, אני דוחף אותם לווריד של כל מי שמוכן וכל מי שלא להקשיב להם. עכשיו, אחרי ציפייה כמעט משיחית, נוחת האלבום השני המלא, לא הקלטות פיראטיות ולא נעליים, הדבר האמיתי. ומפחיד כמה שהוא אמיתי. לאלג'יר אין פילטרים, אין מחסומים, אלג'יר מספרים הכל ולא מתביישים לרגע. והכל זה כולל הכל: חרדות ופחדים, הדרום הדפוק, החורבן, והרצון להיות יום אחד מאושר, בתוך כל החרא. יש להם חיבור מבריק בין המזרחיות של אהוד בנאי וברי סחרוף לדיסטורשן זועם וסוחף, בין חזנות ותפילה לרוקנ'רול, חיבור שיוצר את אחד האלבומים המעולים של השנה, אם לא הטוב שבהם. שלא לדבר על ההופעה האדירה שלהם.

      ההופעה של אלג'יר היא בדיוק אותו 'הרגע לפני' עליו הם שרו באלבום הראשון, שבו "השמיים ייפתחו או שהאדמה תיקרע". ככה אלג'יר עומדים, בין שמיים חרוכים לאדמה שסועה, ונותנים את האות בשם האלבום - "מנועים קדימה". "אלג'יר היא המוסיקה של האילמים" אומר בצדק גדג' בסוף ההופעה. כי אילם בארץ הזאת הוא לא רק מי שלא יכול לדבר פיזית אלא אפילו, כמו מנהיגי הלהקה, שיזרקו אותו חזרה לדרום, עד מושב תלמי אליהו (ממנו הם באו), עם עצירה באברבאנל בדרך (והמבין יבין). אלג'יר קוראת לכל האילמים להפעיל את המנועים, עד המהפכה. אי אפשר שלא להיענות לקריאה. האנרגיות בהופעה כל כך גבוהות, שבסופה היו אנשים שנראו סחוטים כמו אחרי מרתון. אחרי כמה תחלופות בלהקה, התגבש ההרכב הנוכחי והמצוין שלהם, ואפילו תקלה באמצע "קח את הזעם" מהאלבום הראשון, לא פגעה בעובדה, שמדובר כאן באירוע שיינצר בזיכרון.

      14 שירים יש ב"מנועים קדימה", שביחד יוצרים מסע תובעני ומתיש בן שעה בנבכי הנפש של הלהקה. זה מסע שחייבים לעבור, כי רק כך מתחילות מהפיכות, כאלו שיעיפו לעזאזל את כל הזמרים והזמרות הגרועים, שבמשלוח SMS הופכים לאייטם. את כל הלהקות המתחנפות והעלובות, המנופחות כמו טווסים בתוך ה"פלייליסט" של גלגל"צ, שהחליטה (לפי השמועה) להעיף את אלג'יר מהרשימה דווקא ביום יציאת האלבום. ביום ראשון בבארבי הייתה את אותה הרגשה, שמתחת לאדמה השחורה של המוזיקה הישראלית, "אפשר כבר להרגיש זרמים תת-קרקעיים של יופי", היופי הסיוטי של אלג'יר. עכשיו תורכם, רוצו לקנות.

      אלג'יר בהופעה בבארבי, 30.5
      אלג'יר-"מנועים קדימה", בארבי רקורדס

      .