אמנות הפיתוי: טקטיקות מביכות לפלירטוט עם בנות

בטור החדש שלנו, "אמת מטרידה", נשבור כל סטיגמה, נפריך כל אמונה רווחת, ננפץ אגדות אורבניות ובקיצר- נגיד את האמת הכואבת בפנים. והפעם: אמנות הפיתוי

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

צילום: ShutterStock

סצינה ראשונה. מרכז תל אביב, יום שמשי. את צועדת אל עבר חברתך אשר מחכה לך בחומוסיה/סושיה/שירותים של הסנטר. השרב יוקד והחמה מערסלת את ראשך בתמהיל של חמימות נעימה ואפילת גזים רעילים אשר גורמים לראשך הקטן להרגיש כשם צבאו המלא של ג׳ינגיס חאן מתכנן לכבוש את ההמיספירה הימנית של מוחך, או במילים אחרות (ומעט פחות מליציות), את פשוט ממש רוצה להגיע כבר למזגן.

אך - אבוי! - הפרעה בדרכך. מטר שישים של גבריות המוטלת בספק ומפרצים שלא נראו במזרח התיכון מאז תמונות ה״לפני״ של פרסומת לחנות פאות, אשר חולק, ככל הנראה, את שנת הולדתו עם תחילת המנדט הבריטי בישראל, עוצר אותך ברחוב. את אישה נחמדה, ולכן את שולפת את האוזניות משבלולי אוזנייך.

״היי, לידידה שלי יש יום הולדת בשבוע הבא, ואני רוצה לקנות לה מתנה. חשבתי על לקנות לה בגדים, וחוץ מהמכנסיים שלך שתכל׳ס, די מכוערים, את נראית כמו מישהי עם טעם בבגדים. את רוצה אולי לעזור לי?״ תקליט שבור שאמר את אותו המשפט בדיוק לשלושים וחמש (וחצי) בנות לפנייך, אשר מספר בלתי מבוטל מהן לא לבש בכלל מכנסיים (כולל אותך), מתנגן. מופתעת לרגע מהניסיון המביך של המאה להתחיל איתך, את ממלמלת משהו כמו ״אני ממש ממהרת״, ומותירה את רסיסי הגברבר להתנפץ לרצפה כשם היית כיפת ברזל והוא היה רקטה חסרת מזל.

אילוסטרציה (יח"צ , שאטרסטוק)

את מגיעה למקום המפגש ומספרת לחברתך, חצי בבדיחות הדעת, על הבחור המשונה, והיא כמובן מספרת לך על עוד אחד כזה עם אותו משפט בדיוק, ואתן מבינות שיש לכן עסק עם הסוג הנאלח ביותר של גברים בסצינת הדייטינג הישראלית - ״תלמידי״ המרכז לאמנות הפיתוי. לא קשה לזהות אותם, בעיקר מפני שהם אולי הגברים היחידים בעלי התעוזה להתחיל עם בחורה ברחוב (גברים יקרים, יש סיבה שאנשים הפסיקו לעשות את זה, ואני אתן לכם לנחש בעצמכם מהי אותה סיבה עלומה), וגם מהסיבה שיש להם דרך מאוד מכאנית להתחיל עם מישהי: להחמיא, לזרוק הערה פוגענית קטנה, ולעולם, אבל לעולם לא להקשיב לך אם את אומרת ״לא״. כי כשבנות אומרות לא, הן בעצם מתכוונות לאולי, וכשבנות אומרות אולי, הן בעצם מתכוונות לכן, וכשבנות אומרות כן, הן בעצם מתכוונות ל״הו אביר יקר שלי, אנא ממך, האכל אותי בענבים והשקה אותי במיצי האהבה שלך מיד כאן, באמצע הרחוב״. למזלנו, אף בחורה מעולם לא אמרה להם ״כן״, אז הפרשנות הזו עדיין נמצאת בגדר תיאוריה.

אילוסטרציה (ShutterStock)

המרכז לאמנות הפיתוי הוא בעצם מיני-מכללה, אם ניתן לקרוא לזה כך, לטקטיקות נואשות לפלירטוט עם בנות רנדומליות. אך יותר נואשות מהטקטיקות, נואשים הגברים אשר מביאים עצמם למצב בו הם יושבים בכיתת לימוד ובמקום לשנן נוסחאות לבחינה הקרובה בסטטיסטיקה א׳, מעדיפים ללמוד נוסחאות למשפטי פתיחה ״מוצלחים״, זאת כמובן בהנחה שההגדרה שלכם למוצלחים היא ״ממש גרועים״. אני יודעת שרבות הנשים שמתוך רחמים מעניקות לאותם הגברברים את מספרי הטלפון שלהן, אך בעיניי אין ממש חומר לרחמים בעניין הזה. אני מכירה גברים רבים אשר מתקשים במציאת בחורות למערכות יחסים - או אפילו למטרות מין. ואני מכירה גם הרבה נשים כאלה. יש הרבה אנשים נבוכים בעולם הזה, והרבה אנשים ששיחות עם יצורים אחרים שהם לא החתול שלהם ו/או אמא הופכות למטרד עבורם. אבל רוב רובם של האנשים הללו לא בוחרים ללכת בדרך המביכה של הרשמה לקורס אשר עמודי התווך שלו הם מיזוגניה, סקסיזם והחפצה של נשים. ארגון אשר מוצא לנכון לזלזל ביכולת הבחירה החופשית של נשים, ביכולת שלהן לומר לא, ובעיקר בזכותן המלאה לא לרצות לשכב, ובכן, איתך.

אילוסטרציה (ShutterStock)

ברגע שאתה, כגבר, בוחר ללכת למרכז לאמנות הפיתוי, אתה בוחר מראש לוותר על הרחמים שלי אליך ולעבור לרשימת ה״פתטיים״. כאשר אתה מעמיס על עצמך את הטייטל של בוגר אמנות הפיתוי אתה טומן בחובך סכנה לנשים - אתה בעצם בוחר, בריש גלי, לומר - עד היום נשים לא הסכימו לצאת איתי, אז היום אני אתעלם מכך שהן לא מסכימות לצאת איתי. אני יותר שווה מכל ברייה המתהלכת על מרקקת הפאנקיסטים העצומה המתקראת "המדרכה המטונפת של כיכר דיזנגוף", ולכן אם היא אומרת לי לא, היא בעצם מתכוונת - תשכנע אותי. אם היא לא רוצה לעלות אליי הביתה, אני לא אשאיר לה ברירה. ואם היא לא רוצה לרדת לי - אופס, ״פתאום״ הפשטתי אותה. בלי הסכמתה? ובכן, היא לא התנגדה! הפעם האחרונה שהיא אמרה לי לא הייתה לפני שלוש דקות וארבעים ואחת שניות - ואתם יודעים כמה יכול להשתנות בזמן ארוך שכזה?

המקרה הזה הוא לא פרי דמיוני הקודח. לפני כמה שנים התפרסמו מדריכים מרכזיים במרכז לאמנות הפיתוי אחרי שעודדו מקרה בדיוק כזה - גבר שלמד אצלם והחליט שלפרסם מקרה שהוא דה-פקטו אונס בפורום הרשמי של הארגון זה דבר לגיטימי, ומהתבוננות על התגובות של המנהלים מתברר שאונס ״אפור״ הוא לא אפור, אלא גורר תשואות. הם לוקחים את ה״תלמידים״ שלהם למקומות ציבוריים ושם עוקבים אחריהם כאשר הם ״מנסים על רטוב״ - ממש מתחילים עם (או מטרידים) נשים ברחוב, עם אותה שורת פתיחה מייגעת, במשך שעות, עד כדי כך שלפעמים הם מתחילים עם אותה אחת פעמיים (מניסיון. אישי. כן).

כל אישה שאי פעם צעדה בבטחה ברחבי תל אביב רבתי יודעת על קיומם של אותם השרצים - ואני קוראת להם כך כי, כשמם כן הם, שורצים בכל פינה. אורבים לטרף, אם נשתמש בטרמינולוגיה שלהם עצמם. הם מהווים מטרד סביבתי וחברתי, משתמשים בטכניקות מעייפות הכוללות הטרדות של ממש, כמו נגיעות ללא הסכמה (חברים! זה שאישה עצרה בשבילכם ברחוב לא אומר שהיא נתנה לכם סימן או אפילו אישור לגעת בה, למען השם!), ומייצרים פנינים של ממש כמו ״סליחה, מה השעה? דרך אגב את רוצה להתחתן איתי?״ (נשבעת שזה קרה). הם מקרינים את הקארמה השלילית שלהם לכל הסובבים בלי הפרדה של גזע, דת או גיל (אבל לגמרי עם הפרדת מין), וכשאני אומרת את זה אני מתכוונת לכך שגברים מזוקנים ומקריחים בני 30 התחילו איתי בשיטת המצליח הזאת כשהייתי בשלהי גיל 13 - ואני לא היחידה. כי זאת הדרך שלהם - אם הם יתחילו באותה הצורה בדיוק עם מאה נשים, סביר להניח שלפחות אחת תגיד כן, גם אם היא עדיין לא סיימה כיתה ו׳.

אילוסטרציה (ShutterStock)

אז, גברים חביבים, אם אתם מתקשים עם בנות, יש המון דרכים שיכולות לעזור לכם. ראשית, תפסיקו להתייחס לנשים כאל משהו שאתם צריכים ״להשיג״, ותתחילו להתייחס אלינו כאל בנות אדם. תאמינו לי שאין דבר יותר סקסי מגבר שלא רואה אותי כגוש בשר שצריך להחדיר לו את השמוק שלו. תעריכו אותנו כמי שאנחנו ואל תפחדו מאיתנו, כי אנחנו לא נושכות (אלא אם כן זה בהסכמה). ובעיקר, אבל בעיקר, תימנעו ממשפטי פתיחה סליזיים, ממבטים דוחים, בהסתכלות על ״השגת״ מספרי טלפון כעל סטטיסטיקה ולא כעל יצורים אנושיים שהעריכו אתכם מספיק על מנת לרצות איתכם קשר, תימנעו מהטרדות ותקיפות. את כל זה אפשר לסכם בפשטות - תימנעו מאמנות הפיתוי. יש מספיק דרכים שאתם יכולים להביך בהן את עצמכם, אין צורך לבחור דווקא באלה הרעות במיוחד.