פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שתיקת הסטטוסים

      בכל אירוע עצוב אחר הפייסבוק מלא בממים ובדיחות שחורות, ופתאום לאחר מותו של אריק איינשטיין - אנשי הפייסבוק הציניים לא מעזים להתבדח. יכול להיות שגם להם יש פרה קדושה?

      ביצת הפייסבוק היא מקום אכזר. הכול מהיר, חטוף ועוקצני. מי שכותב סטטוס רגשני מקפיד לסייג ב"סליחה מראש", שלא יצחקו עליו שהוא תינוק סחי בכיין. ולא מדובר כאן בפיד האינטימי שכולל את אימא שלכם, ארבעה אנשים מהמשרד ושני חברי ילדות, אלא על הבמה המרכזית שממנה מתפשטים כל יצירות הפייסבוק – ממים מצחיקים, פוסטים עוקצניים, בדיחות אקטואליות. מלכי הביצה הם אלה שבכל אירוע לאומי מיד יפציצו עם תמונה מפוטשפת וכיתוב שנון.

      הפיד הזה השתתק פתאום אתמול בסביבות 11 בלילה. הבדיחות נדמו. כולם שכחו להיות ציניים. שיתפו לינקים של "עטור מצחך" ונזכרו בפעם הראשונה ששמעו את "זמר נוגה" או הפעם ההיא שאיינשטיין שאל אותם מה השעה. כמה חודשים לפני כן, אותו פיד בדיוק צחק ועקץ את המתאבלים על הרב עובדיה יוסף, ניסה לפוצץ את בועת הפאתוס והאבל, להגיד איזה משהו סרקסטי בנושא. עכשיו פתאום אף אחד לא מחפש את הטוויסט הציני: סטטוסים שניסו להתבדח בעניין האבל הלאומי קיבלו כתף קרה מהמגיבים. כמעט אף מם לא הועלה. מה קרה פה?

      אילוסטרציה (עיבוד תמונה , צילום מסך יוטיוב, שאטרסטוק)
      איפה הציניות? (צילומים: צילום מסך, shutterstock)

      "אריק איינשטיין הוא ה'מרן' שלנו"

      "אנשים אוהבים להגיד שזו בעצם צביעות", אומר עמיר שיבי, ממיסט פורה שבימים רגילים התמונות העוקצניות שלו מפיצות את הפיד, ובינתיים שומר על שתיקה וירטואלית, "ובאמת קיבלתי כבר תגובות של הא הא, אה פתאום עכשיו אתה משתתק, כשזה אריק איינשטיין. אבל אני חושב שיש פה משהו אותנטי. קרה פה משהו: בפעם הראשונה מאז הרשת החברתית הגיעה למסה הקריטית הזאת שזולגת לחיים האמיתיים, התרחש אירוע שבאמת משפיע עלינו. וכשאני אומר 'עלינו' אני כמובן מתכוון לקבוצת אנשים המצומצמת הזאת, שעושה ממים ופוסטים ציניים, קבוצת אנשים שנמצאת פחות או יותר באותו מילייה תרבותי".

      וכשאריק איינשטיין מת, המילייה הזה פתאום לא מסוגל לצחוק על עצמו?
      "אנשים מחפשים הזדמנות לעצור לרגע עם הציניות. אחרי כל כך הרבה דרעק שנשפך ברשתות, והכול דיסוננס גדול בין דעות שונות, לפתע יש שקט. אנשים שלא כותבים מדם ליבם בדרך כלל, כי יש איזשהו בוז מובנה בפיד להבעות רגשות, פתאום יש להם לגיטימציה לכתוב משהו אישי. יש משהו יפה ואמיתי בהלם הזה, בשתיקה שנפלה. משהו שאת לא רואה בדרך כלל".

      אז גם לציניקנים בכל זאת צובט בלב, והם רק מחכים להזדמנות לדמוע יחדיו בלי להתבייש. אבל למה דווקא המוות של אריק איינשטיין גורם לשקט הזה? ד"ר כרמל ויסמן, חוקרת תרבות רשת, חוזרת להשוואה לרב עובדיה יוסף: "אריק איינשטיין הוא המרן החילוני, בעצם. כשהרב עובדיה נפטר אנחנו ישבנו וצחקנו על האוכלוסייה המתאבלת בצורה מוגזמת, אבל עכשיו מת המרן 'שלנו', ואין פה מקום לבדיחות".

      פתאום כשזה המרן "שלנו" אין מקום לבדיחות?
      "לא, כי יש פה כאב אמיתי בליבה של אוכלוסייה שהיא צינית כלפי כל דבר אחר. איינשטיין בעצמו היה אייקון של ציניות והומור, ולכן הוא אייקון של האוכלוסייה הזאת. זה העקב אכילס שלהם. אולי הציניות עברה למקום אחר. צריך ללכת לחפש את הבדיחות אצל הש"סניקים, אולי הן שם".

      מם בפייסבוק: שילב של אריק איינשטיין והרב עובדיה יוסף (צילום מסך)
      בין הממים היחידים שהועלו לפייסבוק: תמונה שמשלבת את אריק איינשטיין והרב עובדיה יוסף, של רז ציפריס (צילום מסך, פייסבוק)

      עוד מעט נשחט גם את הפרה הזאת

      מוזר לחשוב שלביצה המרושעת של פייסבוק יש פרה קדושה כל כך קונצנזוסית. שאחרי כל הרעש והצחוקים והלעג שהיא שכללה לשפה שלמה בשנים האחרונות, כולל חגיגות הומור שחור ביום השואה – היא משתתקת באופן כל כך גורף כשזמר לאומי נפטר, וסופדת לו ברגשנות שעולה על זו של תכניות טלוויזיה ממלכתיות. עמיר שיבי בטוח שאם ניתן לפיד עוד 12 שעות, יממה, יומיים – כדי לצאת מההלם הראשוני – גם הפרה הזאת תישחט. "זה יגיע. עוד מעט יתחילו הבדיחות, הפוסטים המזלזלים, ה'מה זה האריק איינשטיין הזה בכלל'".

      הוא מראה לי פוסטים שהתחילו לבצבץ כבר בשעות האחרונות – אורטל בן דיין מדגימה בלעג איך שיר של איינשטיין הוא למעשה לא פחות רדוד מהשירים המושמצים של אייל גולן, ומגי אוצרי מביאה את סיפור חייה של מונה זילברשטיין ומזכירה שגם איינשטיין מה"ארצישראל היפה והטובה" היה מבלה עם קטינות. בקטנה. עדיין, רובו המוחץ של הפיד מצדיע וסופד, בלי סייגים. אולי כי אם משתיקים את הערות השוליים האלה, איינשטיין נותן לנו נוסטלגיה ישראלית טהורה."אנשים מרגישים שקורה משהו למדינה", אומר שיבי, "בשבוע האחרון התעסקנו בפרשת אייל גולן ובהידרדרות של התרבות הישראלית, ועכשיו באופן סמלי היא מתה. זה בעצם המסר שאנשי הפייסבוק – חבורת אנשים שבדרך כלל אין להם פרות קדושות – רוצה להעביר. אם היה פייסבוק בתקופה של רצח רבין, בטח היה מתרחש תהליך מאוד דומה והיינו מנהלים את אותה שיחה".

      ואיך אתה מסביר את העובדה שאתה, שעושה ממים בקצב בדרך כלל, לא העלית כלום בנושא?
      "יש לי רעיונות אבל אני לא מפרסם סתם דאחקות. אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה: אני עצוב, לכן המוזה לא שורה עליי. בסופו של דבר, אני שותק כי אני עצוב".