פרק ראשון: "זאבי הלילה"

קאלה היא נערה-זאבה, שיוצאת למסע אפל של קרבות ומוות, שמעמידות את אהבתה במבחן. פרק ראשון מתוך ספר חדש לנוער

"זאבי הלילה"
מאת אנדראה קרמר
הוצאת "כתר"

קאלה טור לא דומה לנערות אחרות. בעוד נערות בנות גילה חולמות בהקיץ על בנים, קאלה מדמיינת איך היא משסעת את גרונם של אויביה. קאלה נולדה נוטרת, נערה-זאבה לוחמת, והיא מיועדת לזכר האלפא - רֶן לרוּש.

קאלה טוֹר נמלטה מהאיחוד עם רֶן לָרוּשׁ, ומהגורל שיועד לה. היא מתעוררת פצועה ומגלה שהיא בידי החפשנים, אויביה משכבר הימים. קאלה משוכנעת שהם עומדים להרוג אותה ולנקום את נקמתם, אך מופתעת לגלות שכוונותיהם שונות לחלוטין. כעת קאלה שולטת בגורלה, היא חייבת להחליט באילו קרבות עליה להילחם, והיא תיאלץ להעמיד את אהבתה במבחן.

פרק 1

לא יכולתי להתעלם מהצרחות. חשכה אפפה אותי. משקל נורא העיק לי על החזה. נאבקתי על כל נשימה כששכבתי וטבעתי בדם של עצמי. התיישבתי, מתנשפת, ומצמצתי באפלולית.
הצרחות נפסקו. החדר דמם, הוצף בשקט. בלעתי כמה פעמים בכאב, ניסיתי להרטיב מעט את פי הצחיח. רק אחרי רגע הבנתי שהצרחות היו שלי, וכל צעקה קרעה את גרוני, עד שכבר היה פצוע. הרמתי ידיים אל החזה. אצבעותי מיששו את החולצה שלבשתי. הבד היה חלק, ללא קרעים או שסעים של חצי הקשתות המוצלבות. לא ראיתי היטב באור הקלוש, אבל ידעתי שהחולצה הזאת לא שלי, כלומר, היא לא הסוודר שלקחתי בהשאלה משֵיי – זה שלבשתי בלילה שבו הכול השתנה.
רצף תמונות מטושטשות חלף בראשי. מעטה שלג. יער חשוך. הלמות תופים. יללות שקראו לי לאיחוד.
האיחוד. דמי קפא בעורקי. ברחתי מהגורל שנועד לי.
ברחתי מרֶן. כשחשבתי על זכר האלפא של להקת בּׅיש הרגשתי התכווצות בחזה, אבל כשטמנתי את פני בידי, תפסה דמות אחרת את מקומו. נער כורע על ברכיו, עיניו מכוסות וידיו קשורות, לבדו ביער.
שֵׁיי.

שמעתי את קולו, הרגשתי את ידיו נוגעות לא נוגעות בלחיי כשאיבדתי לסירוגין את ההכרה. מה קרה? הוא השאיר אותי לבד בחושך זמן רב כל כך... עדיין הייתי לבדי. אבל איפה?
עיני הסתגלו לאור העמום בחדר. השמים המעוננים סיננו את קרני השמש. הן חדרו דרך חלונות גבוהים, מחולקים לזגוגיות קטנות, שנמתחו לאורך כל הקיר שממול, וצבעו את הצללים החיוורים בזוהר ורדרד. בחנתי את החדר, חיפשתי יציאה, ומצאתי דלת גבוהה עשויה מעץ אלון מימין המיטה, במרחק שלושה או ארבעה מטרים מהמקום שבו ישבתי.
הצלחתי להאט את הנשימה, אבל לבי עדיין הלם בעוז. הורדתי רגליים מעבר לדופן המיטה, והנחתי בהיסוס את משקלי על כפות הרגליים. לא התקשיתי לעמוד והרגשתי איך כל שרירי ניעורים מחדש בזינוק, דרוכים ומתוחים, מוכנים לכול.
אהיה מסוגלת להילחם, ולהרוג, אם אצטרך לעשות זאת.
קול צעדים בנעליים כבדות הגיע לאוזני. הידית נעה, הדלת נפתחה פנימה, ומאחוריה עמד אדם שראיתי רק פעם אחת קודם לכן. היה לו שיער עבות, בצבע חום עמוק, כמו קפה שחור. קווי המתאר של פניו היו מעוצבים בזוויות חזקות ומסותתות, שחוקות מעט מקמטים ומכוסות בזיפים שחורים ולבנים, שלא גולחו מזה ימים מספר – מוזנח אבל עדיין מושך.
הפעם האחרונה שבה ראיתי את פניו הייתה לפני שהיכה אותי בניצב חרבו, ואני איבדתי את ההכרה. עכשיו ניבי התחדדו וחשתי נהמה מתגלגלת בעומק החזה.
הוא פתח פה כדי לדבר, אבל אני הפכתי לזאבה, השתופפתי ורטנתי לעברו. חשפתי ניבים, ונהמה רצופה נפלטה מגרוני. היו לי שתי אפשרויות: לקרוע אותו לגזרים או לחלוף על פניו כחץ מקשת. שיערתי שיש לי רק שניות ספורות לבחור ביניהן.
ידו עלתה אל המותן, הסיטה לאחור את מעיל העור הארוך שלבש ונעצרה על ניצב חרב ארוכה ומעוקלת.
קרב, אם כן.
שרירי רטטו כשהתכופפתי וחיפשתי זווית תקיפה לעבר גרונו.
"רגע." הוא הסיר את ידו מן הניצב והרים את כפות ידיו בניסיון לפייס אותי.
קפאתי, המומה מן המחווה ומרוגזת מעט. מה הוא חושב לעצמו? אי אפשר להרגיע אותי כל כך בקלות. נקשתי במהירות בשיניים, ואז הסתכנתי והעפתי מבט לעבר המסדרון מאחוריו.
"לא כדאי לך," אמר ופסע לתוך קו הראייה שלי.
עניתי בנהמה.
ולך לא כדאי לגלות מה אני מסוגלת לעשות כשדוחקים אותי לפינה.
"אני מבין את הדחף לברוח," המשיך, ושילב ידיים על החזה. חרבו עדיין הייתה בנדן. "אולי תצליחי לעבור אותי. ואז תיתקלי בחוליית אבטחה בסוף המסדרון. ואם תצליחי לעבור אותם – אני חושב שסביר להניח שתצליחי, כי את הרי אלפא – תיתקלי בקבוצה גדולה יותר של מאבטחים בכל אחת מהיציאות."
"כי את הרי אלפא." איך הוא יודע מי אני?
המשכתי לנהום, ונסוגותי, תוך כדי הצצה מעבר לכתפי לכיוון החלונות הגבוהים. אני יכולה לשבור אותם בקלות ולקפוץ דרכם. זה יכאב, אבל אם הם לא גבוהים מדי, אשאר בחיים.
"את לא יכולה," אמר והעיף מבט אל החלונות.
מי האיש הזה? קורא מחשבות?
"זאת נפילה מגובה חמישה-עשר מטר לפחות על רצפת שיש." הוא התקדם צעד אחד. נסוגותי שוב. "ואף אחד כאן לא רוצה שתיפגעי."
הנהמה גוועה בגרוני.
הוא הנמיך את קולו ודיבר לאט. "אם תחזרי לצורת אדם, נוכל לדבר."
חרקתי שיניים בתסכול, ופסעתי הלוך ושוב על הרצפה. אבל שנינו ידענו שאני הולכת ומאבדת את הביטחון העצמי במהירות.
"אם תנסי לברוח," המשיך, "ניאלץ להרוג אותך."
הוא אמר את המילים בשלוות נפש כזאת שלקח לי רגע לעכל אותן.
פלטתי נביחת מחאה חדה שהפכה לצחוק קודר כשהשתניתי לצורת אדם.
"חשבתי שאף אחד כאן לא רוצה לפגוע בי."
זווית אחת של פיו התעקלה. "אנחנו לא רוצים. קאלה, אני מונרו."
הוא התקדם צעד אחד.
"אל תזוז," אמרתי, וחשפתי במהירות את הניבים.
הוא לא התקרב יותר.
"עוד לא ניסית להרוג אותי," השבתי, והמשכתי לבחון את החדר ולחפש כל דבר שיוכל להעניק לי יתרון טקטי. "אבל זה לא אומר שאני יכולה לבטוח בך. אם אני אראה את הפלדה הזאת שתלויה לך על החגורה זזה סנטימטר, אתה תאבד יד."
הוא הנהן.
שאלות הלמו בתוך הגולגולת שלי, וגרמו לי לכאב ראש. תחושת קוצר הנשימה איימה שוב להכריע אותי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנס לפאניקה. אני גם לא יכולה להרשות לעצמי להפגין חולשה כלשהי.

זיכרונות ניעורו עמוק בתוכי, התרוצצו מתחת לעורי וסמררו את זרועותי. זעקות כאב הדהדו בראשי. נרעדתי כשראיתי בעיני רוחי ערטילאים נעים סביבי כמו צללים מעורפלים, ושמעתי שדי סוּקוּבּוּס צורחים מעל. דמי קפא בעורקי.
"מונרו! הנער נמצא שם!"
"איפה שֵׁיי?"
נחנקתי כשאמרתי את שמו, חרדה עלתה וחסמה את גרוני כשחיכיתי לתגובה של מונרו.
תמונות חטופות מן העבר רפרפו במחשבותי, רצף מטושטש שסירב להתמקד. נאבקתי עם הזיכרונות, ניסיתי לתפוס אותם ולהחזיק אותם במקום אחד כדי שאוכל להבין מה קרה, איך הגעתי לכאן. זכרתי שרצנו במסדרונות צרים, הבנו שאנחנו לכודים, ומצאנו דרך לתוך הספרייה באחוזת רוֹאֶן. זכרתי את דודו של שֵׁיי, בּוֹסְק מָאר, מנסה להפיג את זעמי ולגרום לי להטיל ספק בכל מה שקורה לנו.
אצבעותיו של שֵׁיי לפתו את ידי לפיתה חזקה עד כדי כאב. "ספר לי מי אתה באמת."
"אני הדוד שלך," אמר בּוֹסְק בשלווה כשהוא מתקדם לעברנו. "קרוב משפחה שלך."
"מי הם השומרים?" שאל שֵׁיי.
"אנשים כמוני, שרוצים אך ורק להגן עליך," השיב בּוֹסְק. "שֵׁיי, אתה שונה מילדים אחרים. יש בך כוחות רדומים שאתה לא יכול אפילו לדמיין. אני יכול להראות לך את זהותך האמיתית. ללמד אותך להשתמש בכוחות שלך."
"אם אתה רוצה כל כך לעזור לשֵׁיי, למה הוא היה הקורבן באיחוד?" דחפתי את שֵׁיי מאחורי וגוננתי עליו בגופי מפני בּוֹסְק.
בּוֹסְק נענע את ראשו. "עוד אי הבנה מצערת. זה היה מבחן, קאלה, שנועד לבדוק את נאמנותך למטרה הנעלה. חשבתי שסיפקנו לך חינוך משובח — את לא מכירה את הסיפור על עקדת יצחק? הלוא הקרבת אדם אהוב היא מבחן האמונה הנעלה ביותר. באמת חשבת שנצווה עלייך להרוג את שֵׁיי? הרי ביקשנו ממך להגן עליו."
גופי החל לרעוד. "אתה משקר."
"האומנם?" הפעם חיוכו של בּוֹסְק נראה חביב כמעט. "אחרי כל מה שעבר עלייך, את עדיין לא סומכת על אדונייך? לא היינו נותנים לך לפגוע בשֵׁיי. היינו מחליפים אותו בטרף אחר ברגע האחרון. אני מבין שהמבחן עשוי להיראות אכזרי מדי בעינייך, קשה מדי עבורך ועבור רֶן. יכול להיות שהייתם צעירים מכדי לעבור אותו."
אגרפתי את כפות ידי כדי שמונרו לא יראה שהן רועדות. שמעתי בראשי את צרחות שדי הסוּקוּבּוּס והאינְקוּבּוּס, את הכּימֶרות נושפות ואת צעדיהם המשתרכים של היצורים הכמושים המזוויעים שזחלו מתוך הדיוקנאות התלויים על קירות אחוזת רוֹאֶן.
"איפה הוא?" שאלתי שוב וחרקתי שיניים. "אני נשבעת, אם לא תאמר לי –"
"אנחנו דואגים לו," אמר מונרו ברוגע.
שוב חצי החיוך הלגלגני. לא הצלחתי לפענח את התנהגותו של האיש הזה, שהייתה מאופקת, אך מלאת ביטחון.
לא הייתי בטוחה מה פירוש "דואגים" במקרה הזה. התקדמתי לאורך שולי החדר, בניבים חשופים, וחיכיתי שמונרו יעשה משהו. בזמן שהבטתי בו נעו מול עיני תמונות מטושטשות של העבר, כציורים בצבעי מים.
מתכת קרה הקיפה את זרועותי. נקישת מנעולים והיעדר פתאומי של משקל על מפרקי ידי. חמימות של מגע עדין מחתה את הצמרמורת הקפואה מעורי.
"למה היא עוד לא ערה?" שאל שֵׁיי. "הבטחת שהיא לא תיפגע."
"היא תהיה בסדר," אמר מונרו. "הכישוף של החצים פועל כמו חומר הרדמה חזק; ייקח זמן מה עד שהוא יפוג."
ניסיתי לדבר, לזוז, אבל עפעפי היו כבדים כל כך, ועלטת השינה משכה אותי שוב מטה.
"אם נוכל להגיע להסכם, אקח אותך אליו," המשיך מונרו.
"הסכם?" צדקתי בכך שלא רציתי להפגין כל חולשה. אם אני סוגרת עסקה כלשהי עם חפשן, היא חייבת להיות לפי התנאים שלי.
"כן," אמר, והסתכן בצעד לעברי. כשלא מחיתי, הוא התחיל לחייך. הוא לא ניסה להוליך אותי שולל – לא הבחנתי בריח של פחד – אבל משהו אחר הבריח את החיוך משפתיו. כאב?
"אנחנו זקוקים לך, קאלה."

הבלבול שחשתי התגבר, ונאלצתי לנער אותו מעלי כנחיל חרקים מטריד. אני חייבת להיראות בטוחה בעצמי, ולא להניח להתנהגותו המשונה להסיח את דעתי.
"מי זה בדיוק 'אנחנו'? ובשביל מה אתם זקוקים לי?"
כעסי פג, אבל הקפדתי להשאיר את הניבים שלי חדים כסכין. לא רציתי שמונרו ישכח אפילו לרגע מול מי הוא עומד. אני עדיין אלפא – אני צריכה לזכור את זה לא פחות משהוא צריך לראות את זה. העוצמה הזאת היא היתרון היחיד שלי כרגע.
"האנשים שלי," אמר, והחווה במעורפל אל מאחוריו, לכל מה שהיה מאחורי הדלת. "החפשנים."
"אתה המנהיג שלהם?" קימטתי את המצח.
הוא נראה חזק אבל שחוק – כמו מישהו שאף פעם לא מצליח לישון במידה הוא צריך באמת.
"אני אחד המנהיגים," אמר. "אני עומד בראש צוות הַלְדִיס; אנחנו מנהלים את הפעילות ממוצב דנוור."
"בוא נשוחח על חבריך בדנוור."
במקום כלשהו בנבכי מחשבותי חייכה לוּמין, גבירתי, וחפשן צרח.
שילבתי ידיים על החזה כדי שלא ארעד. "בסדר."
"אבל לא רק הצוות שלי זקוק לעזרתך," המשיך, פנה לפתע והתחיל לפסוע הלוך ושוב לפני הדלת. "כולנו זקוקים לך. הכול השתנה; אנחנו לא יכולים לבזבז זמן."
הוא העביר ידיים בשערו הכהה בזמן שדיבר. שקלתי לברוח – היה ברור שדעתו מוסחת – אבל משהו בהתנהגותו הפנט אותי, עד כדי כך שכבר לא ידעתי אם אני באמת עדיין רוצה לברוח.
"ייתכן שאת הסיכוי היחיד שלנו. אני לא חושב שהחוטר יכול לעשות את זה לבד. את עשויה להיות החלק החסר במשוואה. הגורם המכריע."
"הגורם שיכריע את מה?"
"את גורל המלחמה הזאת. את יכולה לסיים אותה."
מלחמה. המילה הזאת הרתיחה את דמי. שמחתי; החום שזרם בעורקי גרם לי להרגיש חזקה יותר. זאת המלחמה שגידלו אותי כדי להילחם בה.
"אנחנו צריכים שתצטרפי אלינו, קאלה."
כמעט ולא שמעתי אותו. הייתי לכודה בערפל אדום – מחשבות על האלימות שכילתה חלק כה גדול מחיי מילאו את ישותי.
מלחמת הכַּשָׁפִים.
שירתתי את השומרים בקרבותיהם נגד החפשנים מהרגע שהייתי מסוגלת לקרוע בשר בשיני. צדתי עבורם. הרגתי עבורם.
עיני התמקדו על מונרו. הרגתי את האנשים שלו. איך ייתכן שהוא רוצה שאני אצטרף אליהם?
כאילו חש בפקפוק מצדי, מונרו קפא במקומו. הוא לא דיבר, אלא שילב את ידיו מאחורי הגב, הביט בי, וחיכה שאדבר.
בלעתי רוק, אילצתי את קולי להתייצב. "אתם רוצים שאני אלחם בשבילכם."
"לא רק את," אמר. ראיתי שגם הוא נאבק לשלוט במילים. נדמה היה שהוא רוצה נואשות להציף את האוויר בינינו במחשבותיו. "אבל את המפתח. את אלפא, מנהיגה. זה מה שאנחנו צריכים. מה שתמיד היינו צריכים."
"אני לא מבינה." עיניו נצצו כל כך כשדיבר, עד שלא ידעתי אם לחשוש ממנו או להיות מוקסמת ממנו.
"הנוטרים, קאלה. הלהקה שלך. אנחנו צריכים שתעבירי אותם לצדנו. שיילחמו איתנו."
הרגשתי כאילו הרצפה נשמטה מתחתי ואני נופלת. רציתי להאמין במה שהוא אומר. הרי זה בדיוק מה שקיוויתי לו.
דרך לשחרר את הלהקה שלי.
כן. כן, זה נכון. גם עכשיו, המחשבה על כך שאחזור לחברתם, שאמצא את חברי ללהקה, שאשוב אל רֶן, גרמה ללבי לדהור. אוכל להציל את כולם מידי השומרים. לקחת אותם אל משהו אחר. משהו טוב יותר.
אבל החפשנים הם אויבי... עלי להתקדם בזהירות אם אגיע איתם להסכם. החלטתי להדגיש את הסתייגותי.
"אני לא יודעת אם זה אפשרי..."
"זה אפשרי!" מונרו זינק קדימה כאילו כדי לתפוס את ידי, ובעיניו ניצוץ מטורף.
זינקתי לאחור, השתניתי לצורת זאב ונקשתי בשיני סמוך לאצבעותיו.
"אני מצטער." הוא נד בראשו. "יש כל כך הרבה שאת לא יודעת."
שיניתי שוב צורה. קמטים עמוקים היו חרוצים בפניו. הוא היה רדוף, מלא סודות.
"בלי תנועות פתאומיות, מונרו." התקדמתי לעברו בצעדים אטיים, הושטתי יד לפנים, כדי למנוע התקרבות נוספת. "אני מעוניינת, אבל אני לא משוכנעת שאתה יודע מה אתה מבקש ממני."
"אני יודע." הוא הסב מבט, כמעט נרתע מהמילים שאמר. "אני מבקש ממך לסכן הכול."
"ולמה שאעשה את זה?" שאלתי.
כבר ידעתי מה התשובה. סיכנתי הכול כדי להציל את שֵׁיי. ואעשה זאת שוב בן-רגע אם פירוש הדבר יהיה שאוכל לחזור לחברי ללהקה. אם אוכל להציל אותם.
הוא צעד לאחור והרים את זרועו, פינה לי את הדרך אל הדלת הפתוחה.
"חופש."